בנט: ״זריקות הרזיה זה אחלה דבר!" אבל מה אומר המדע?

״ברור! איזה שאלה?! מה זה, זה אחלה דבר!״

כך השיב נפתלי בנט לשאלה שנשאל החודש בפודקאסט "סרי ושלזינגר" על השימוש בזריקות הרזיה.

״כל המדינה מזריקה״, הכריז בתגובה העיתונאי יהודה שלזינגר, ומספר ימים לאחר מכן קבע ברשת X כי "אפשר כבר להכריז שהטרנד החם של בחירות 2026" הוא זריקות הרזיה. בכל זאת, פוליטיקאים מכל קצוות הקשת סיפרו על כך בפרקי הפודקאסט שלו, לא רק בנט – גם איתמר בן גביר וגם גדי איזנקוט.

מה שלצערנו לא נדון כראוי בתוך כל ה-'הייפ' הציבורי, הוא עד כמה התמונה הרפואית-מדעית מורכבת. מה באמת ידוע לנו על היעילות של זריקות ההרזיה? האם הן בטוחות לשימוש לאורך זמן? אלו שאלות קריטיות במיוחד כעת, כשוועדת סל התרופות לשנת 2027 דנה בבקשות למימון ציבורי למגוון תכשירים רפואיים ובכללם זריקת ההרזיה וויגובי (Wegovy) .

בטור שלפניכם איננו מתיימרים לכסות את כל המידע הקיים בספרות המדעית על זריקות ההרזיה. מדובר בתחום מתפתח, שעדיין דורש מחקרי אורך איכותיים ובחינה מעמיקה של נתוני הבטיחות והחומרים הרגולטוריים. ואולם, כבר כיום הצטברו די והותר ממצאים שמחייבים דיון רציני ושקוף בתועלת של התרופות הללו, בסיכונים הכרוכים בשימוש בהן ובמה שעדיין איננו יודעים עליהן.

מטרתנו כאן צנועה יותר – להחזיר את האיזון לשיח הציבורי באמצעות שש עובדות פשוטות שפורסמו במקורות שנחשבים קונצנזואליים גם על ידי התומכים בזריקות: מסמכים רגולטוריים, סקירות שיטתיות ומטא-אנליזות עדכניות, ניסויים קליניים ומחקרים תצפיתיים גדולים שפורסמו בכתבי עת רפואיים מרכזיים.

1. ירידה מרשימה במשקל, אבל מה לגבי איכות החיים?

על פניו, אדם שהשיל עשרות קילוגרמים ממשקלו ודאי נהנה גם משיפור משמעותי באיכות החיים שלו. הוא הרי נראה טוב יותר, מרגיש 'קל' יותר, ובאופן כללי, מן הסתם, גם בריא יותר. אלא שכאשר בוחנים עד כמה זריקות ההרזיה משפרות את איכות החיים, מתגלה תמונה מפתיעה.

שלוש סקירות שיטתיות מסוף 2025 של קוקריין, הארגון הרפואי הבינלאומי המוכר, בחנו בנפרד את סמגלוטייד, החומר הפעיל בזריקות ההרזיה וויגובי ואוזמפיק; את טירזפטייד, החומר הפעיל במונג'רו, ואת לירגלוטייד, החומר הפעיל בסקסנדה. הסקירות, שכללו יחד עשרות ניסויים קליניים, מצאו שלמרות הירידה המשמעותית במשקל, ההשפעה על איכות החיים הייתה "קטנה עד לא משמעותית מבחינה קלינית".

ממצאים דומים עלו גם ממטא-אנליזה רחבת היקף שפורסמה ביולי 2026 בכתב העת הבריטי לרפואה (BMJ). בניתוח איכות החיים שהתבסס על 43 ניסויים קליניים נמצא שיפור ממוצע של 3.9 נקודות בטירזפטייד ו-2.9 נקודות בסמגלוטייד בהזרקה, בסולם של אפס עד 100. החוקרים קבעו כי השיפורים הללו לא הגיעו לסף שהוגדר כבעל משמעות קלינית.

2. הפסקתם את הזריקות? רוב המשקל שאבד עלול לחזור

לא מעט מטופלים מתחילים בטיפול כשהם מאמינים שאחרי שיפחיתו במשקל, יוכלו להפסיק אותו ולשמור על המשקל החדש. האם זו ציפייה ריאלית? התשובה שעולה מהמחקרים לא מעודדת: אצל רבים, חלק גדול מהמשקל שאבד במהלך הטיפול חוזר לאחר הפסקת הטיפול.

סקירה שיטתית ומטא אנליזה שפורסמה בינואר 2026 ב-BMJ וכללה 37 מחקרים עם 9,341 משתתפים, מצאה שבתת-הקבוצה של המטופלים בתרופות החדשות סמגלוטייד וטירזפטייד, שהתבססה על 1,776 משתתפים, המשקל עלה מחדש לאחר הפסקת הטיפול בקצב ממוצע של כ-‎800‎ גרם בחודש. על פי המודל הסטטיסטי של החוקרים, המשקל צפוי לחזור לרמה שלפני הטיפול בתוך כשנה וחצי. המשמעות היא שכדי לשמר את הירידה במשקל, רבים עשויים להזדקק לטיפול במשך שנים, ואולי אפילו לכל החיים.

הממצאים האלה עולים בקנה אחד עם מחקר ההמשך של ניסוי STEP 1, שפורסם ב-2022 וכלל 327 משתתפים. המשתתפים שטופלו בסמגלוטייד איבדו בממוצע 17.3% ממשקל גופם במהלך 68 שבועות. שנה לאחר הפסקת הטיפול, שבמקביל אליה הופסקה גם תוכנית ההתערבות המובנית באורח החיים, הם כבר החזירו כשני שלישים מהמשקל שאיבדו. במקביל, גם מרבית השיפורים במדדים המטבוליים, כמו לחץ דם ורמות שומנים בדם, נעו בחזרה לעבר ערכיהם המקוריים.

בניתוח המשך של ניסוי SURMOUNT-4 בטירזפטייד, שפורסם בנובמבר 2025, נמצא כי בתוך שנה מהפסקת הטיפול, 82.5% מהמשתתפים החזירו לפחות רבע מהמשקל שאיבדו, ו־57.5% החזירו לפחות מחצית ממנו, אף שהמשיכו לקבל ליווי לשינוי אורח החיים. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שכאשר האדם כבר אינו נמצא תחת השפעת התרופה מדכאת התיאבון, תחושות הרעב שלו חוזרות ועימן העלייה בכמות המזון שהוא צורך.

3. כמחצית מהמטופלים מפסיקים את הזריקות בתוך שנה

וכי מה הבעיה בכך, אולי תשאלו. "מה אכפת לנו להמשיך ליטול את הזריקות במשך שנים?" הן הרי "אחלה דבר", כאמור בפתיחה.

רגע לפני שנענה על השאלה הזו, נבדוק מה קורה בפועל. מחקר שפורסם ביוני 2025 בכתב העת Obesity, שהתבסס על נתוני 15,811 מבוטחים בארצות הברית שהחלו טיפול בסמגלוטייד, מצא כי 46% מהם הפסיקו את הטיפול כבר בתוך חמישה חודשים. שיעור ההפסקה היה גבוה יותר בקרב מטופלים שנדרשו לשלם השתתפות עצמית גבוהה יותר.

ממצאים דומים עלו ממחקר ארצי מדנמרק שפורסם באוגוסט 2026 ב-JAMA Network Open. המחקר עקב אחר 157,822 מבוגרים ללא סוכרת שהחלו להשתמש בסמגלוטייד לטיפול בהשמנה. בתוך שנה, שיעור הפסקת הטיפול הגיע ל־49%. ומחקר קודם מארה"ב, שפורסם ב-JAMA Network Open בינואר 2025, מצא שבקרב מטופלים עם עודף משקל או השמנה, אך ללא סוכרת, 64.8% הפסיקו את הטיפול בתרופות ממשפחת GLP-1 בתוך שנה.

עבור אנשים רבים, אם כן, זריקות ההרזיה כנראה אינן נחוות כ״תרופת פלא״. למרות הירידה במשקל, רבים מפסיקים ליטול אותן. הסיבות להפסקת הטיפול מגוונות, וקשורות בין היתר לעלויות גבוהות ולתופעות לוואי.

הסיבה האחרונה, כך מתברר, שכיחה יותר בקרב מטופלים עם עודף משקל נמוך יחסית. מחקר גדול שפורסם ב-2024 בכתב העת Nature Medicine, אשר כלל כ-17,600 משתתפים עם עודף משקל או השמנה ומחלה קרדיווסקולרית קיימת מצא שככל שהמשקל ההתחלתי ביחס לגובה (BMI) היה נמוך יותר, כך עלה שיעור הפסקת הטיפול בוויגובי בשל תופעות לוואי.

לממצא הזה יש משמעות רחבה יותר כשבוחנים את מאזן התועלת והסיכון של הטיפול: לא דומה נטילת סיכונים בקרב אנשים שסובלים מהשמנה חמורה, הפוגעת בתפקודם ומלווה בבעיות רפואיות, לנטילת סיכונים אלה בקרב אנשים בריאים עם עודף משקל קל, או אפילו במשקל תקין.

4. טיפול לשנים ארוכות – אבל מה ידוע על הבטיחות לאורך זמן?

כעת, נשוב לבחון את השאלה שבה פתחנו את העובדה האחרונה. "מה אכפת לנו" שאנשים ייטלו את הזריקות הללו לאורך החיים, למשך שנים, בייחוד אם הם סובלים מהשמנה חמורה? התשובה היא שאנחנו פשוט לא יודעים מה מידת הבטיחות של הזריקות הללו בשימוש כה ארוך. טיפול כרוני ממושך כל כך דורש ראיות סולידיות ממחקרי בטיחות ארוכי טווח ונכון להיום, סוף אוקטובר 2026, יש בידינו מעט מאוד מחקרים ארוכי טווח וגם הם מספקים נתונים על שנים ספורות בלבד.

למשל, בניסוי SELECT בסמגלוטייד, החוקרים עקבו במשך כ-3.3 שנים בממוצע אחר 17,604 משתתפים עם מחלות לב וכלי דם קיימות ועודף משקל או השמנה. הם מצאו ירידה באירועי לב וכלי דם חמורים, אך גם שיעור גבוה יותר של הפסקת הטיפול בעקבות אירועים חריגים בקבוצת הסמגלוטייד – פי שניים בהשוואה לקבוצת הפלצבו (16.6% לעומת 8.2%).

גם מחקר המשך של ניסוי SURMOUNT-1 בטירזפטייד, שעקב במשך 176 שבועות בקרב משתתפים עם השמנה וטרום-סוכרת, לא זיהה אותות בטיחות חדשים. אלא שגם מעקב של כשלוש שנים וחצי אינו יכול לספק תשובה לשאלת הבטיחות של טיפול הנמשך עשר או עשרים שנה.

מחקרים מועטים אלו, כמובן, אינם מספקים. סקירת הספרות של קוקריין על סמגלוטייד, שהוזכרה בסעיף הראשון מצאה כי מתוך 18 ניסויים אקראיים (עם 27,949 משתתפים), רק שניים העריכו בטיחות ארוכת טווח. יש אם כן, פער קריטי בין הטיפול בשטח, שעשוי להימשך עשרות שנים, לבין ראיות בטיחות שנאספו במשך שנים ספורות בלבד. המחקרים הקיימים אינם מספיקים כדי לשלול תופעות לוואי או סיכונים שעלולים להתגלות בעקבות חשיפה ממושכת לזריקות הללו.

5. מדלקת לבלב נמקית ועד אובדן ראייה: מקצת מהסיכונים הידועים של זריקות ההרזיה

ובכל זאת, גם בהיעדר מחקרים ארוכי טווח, אנו יודעים לא מעט על הסיכונים של זריקות ההרזיה מתוך המחקרים הקיימים.

בחילות, הקאות ושלשולים הן תופעות לוואי מוכרות של זריקות ההרזיה.

גם ההרזיה עצמה גובה מחיר. בתת-מחקר שנערך במסגרת ניסוי STEP-1 בסמגלוטייד עם 140 משתתפים, נמצא כי לצד ירידה של 19.3% במסת השומן חלה גם ירידה של 9.7% במסת הגוף הרזה הכוללת בין היתר שרירים, מים ורקמות נוספות. בתת-מחקר דומה שנערך במסגרת ניסוי SURMOUNT-1 בטירזפטייד נמצא כי כרבע מהמשקל שאבד היה מסת גוף רזה.

אובדן מסת גוף רזה מתרחש גם בירידה במשקל באמצעות דיאטה. אלא שבמקרה של הזריקות, הצורך האפשרי בטיפול תרופתי לאורך שנים רבות מעלה שאלה נוספת: מה קורה למסת השריר, לכוח השריר ולתפקוד הגופני לאורך עשרות שנות טיפול, ובמיוחד ככל שהמטופלים מתבגרים? המחקרים הקיימים עדיין אינם מספקים תשובה לשאלה הזאת.

ולצד כל התופעות הללו, יש גם ראיות לסיבוכים חמורים ביותר, שחלקם כבר הובילו לעדכון אזהרות רגולטוריות:

דלקת לבלב חריפה ונמקית. בינואר 2026 החמיר הרגולטור הבריטי, MHRA, את האזהרות על תרופות ממשפחת GLP-1 ובהן סמגלוטייד וטירזפטייד, והדגיש את הסיכון לדלקת לבלב חריפה, לרבות מקרים נמקיים וקטלניים. ההחלטה התקבלה בעקבות דיווחים על תופעות לוואי חמורות בקרב משתמשי התרופות, ובהם גם דיווחים על מקרי מוות.

פגיעה בעצב הראייה ואובדן ראייה. ביוני 2025 קבעה סוכנות התרופות האירופית, EMA, כי NAION – פגיעה איסכמית בעצב הראייה העלולה לגרום לאובדן ראייה פתאומי, היא תופעת לוואי נדירה מאוד של סמגלוטייד, כשלפי הערכת הסוכנות, מחקרים אפידמיולוגיים מצביעים על הכפלת הסיכון בקירוב. גם מחקר אוכלוסייה מדנמרק ומנורווגיה, שנערך בקרב חולי סוכרת מסוג 2, מצא סיכון יחסי גבוה פי 2.81 בקרב משתמשי סמגלוטייד בהשוואה למטופלים שקיבלו תרופות אחרות לטיפול בסוכרת,  ממשפחת SGLT-2. אף שמדובר בתופעת לוואי נדירה מאוד, השלכותיה עלולות להיות חמורות ובלתי הפיכות.

גסטרופרזיס – שיתוק קיבה. האטה של התרוקנות הקיבה היא חלק ממנגנון הפעולה של התרופות, אך אצל חלק מהמטופלים דווחו הפרעות חמורות בתנועתיות הקיבה. במחקר תצפיתי שפורסם ב-JAMA ב-2023, שכלל 4,144 משתמשי לירגלוטייד ו-613 משתמשי סמגלוטייד, נמצא שהסיכון המאובחן לגסטרופרזיס היה גבוה פי 3.67 בהשוואה למשתמשי תרופת הרזיה אחרת, בופרופיון-נלטרקסון, אם כי אומדן הסיכון היה כרוך באי-ודאות ניכרת. בעלוני התרופות מצוין שהן אינן מומלצות למטופלים הסובלים מגסטרופרזיס קשה.

חסימת מעיים. באותו מחקר ב-JAMA נמצא גם קשר בין השימוש בתרופות לבין סיכון גבוה פי 4.22 לחסימת מעיים. אף כי אומדן הסיכון חושב עבור שתי התרופות שנבדקו במחקר – לירגלוטייד וסמגלוטייד, כל מקרי חסימת המעיים שנצפו בקרב משתמשי התרופות במחקר היו בקבוצת הלירגלוטייד (שהייתה כאמור גם הקבוצה הגדולה יותר). חסימת מעיים ואילאוס – מצב שבו תנועת המעיים נפסקת או נפגעת – מופיעים גם בדיווחים שלאחר השיווק בעלון וויגובי, אם כי דיווחים אלה אינם מאפשרים לקבוע את שכיחות התופעה או להוכיח קשר סיבתי לתרופה. מנגד, מחקר אוכלוסייה סקנדינבי גדול בקרב חולי סוכרת לא מצא עלייה מובהקת בסיכון, כך שהראיות לגבי היקף הסיכון עדיין אינן אחידות.

החששות בנוגע לסיכונים האפשריים של התרופות עומדים גם במוקד אלפי תביעות משפטיות בארצות הברית. במסגרת הליך משפטי פדרלי מאוחד המתנהל נגד נובו נורדיסק ואלי לילי, טוענים מטופלים שנפגעו מתרופות GLP-1, בין היתר מגסטרופרזיס ומפגיעות חמורות אחרות במערכת העיכול, וכי החברות לא הזהירו כראוי מפני הסיכונים. נכון לאוקטובר 2026, יותר מ-4,000 תיקים היו תלויים ועומדים בהליך. במקביל, מתנהל הליך פדרלי מאוחד נוסף, שבו הוגשו מאות תביעות הנוגעות לפגיעה בעצב הראייה ולאובדן ראייה. החברות מכחישות את הטענות.

לא כל הסיכונים נמצאים באותה דרגת ודאות, אך חלקם כבר הוכרו על ידי רשויות התרופות והובילו לעדכון אזהרות הבטיחות. וככל שהטיפול מיועד לשימוש ממושך יותר ולאוכלוסייה רחבה יותר, כך גוברת החשיבות של בחינת הסיכונים מול התועלת הצפויה.

6. מי מממן את המחקרים על זריקות ההרזיה?

העובדה האחרונה שכדאי להכיר על זריקות ההרזיה קשורה לגופים שעומדים מאחורי המחקרים עליהן. גם אם נניח שכל המידע שסקרנו עד כה היה מוצג למטופלים בשקיפות מלאה, לא בטוח שהוא מספיק כדי לאפשר להם להעריך כראוי את התועלת והסיכונים של הטיפול, מפני שחלקים גדולים ממנו מבוססים על מחקרים שמומנו או נערכו במעורבות החברות שמייצרות את הזריקות הללו.

עד כמה נרחבת מעורבות היצרניות במחקרים? שלוש סקירות הקוקריין מאוקטובר 2025 שהזכרנו בתחילת הכתבה מצאו שהרוב המכריע של הניסויים הקליניים שנכללו בהן מומנו על ידי חברות התרופות.  בסקירה על סמגלוטייד,  17 מתוך 18 הניסויים מומנו על ידי היצרניות (16 על ידי נובו נורדיסק ואחד על ידי אלי לילי); בסקירה על טירזפטייד כל תשעת הניסויים מומנו על ידי אלי לילי; ואילו בסקירה על לירגלוטייד, 22 מתוך 24 הניסויים מומנו על ידי חברות התרופות.  

המעורבות לא הסתכמה במימון בלבד. חוקרי קוקריין תיעדו גם מעורבות של החברות בתכנון המחקרים, בביצועם, בניתוח הנתונים ובפרסום התוצאות. הם הזהירו מפני ניגודי העניינים וקראו לערוך מחקרים עצמאיים נוספים. בדיון בסקירה המלאה על טירזפטייד הם הדגישו כי במערכות בריאות בעלות משאבים מוגבלים, שבהן רכישת תרופות יקרות מחייבת הצדקה מדוקדקת, מחקר עצמאי חשוב במיוחד לקבלת החלטות רפואיות והחלטות מדיניות.

כך למשל, ניסוי STEP-1 המרכזי של וויגובי מומן על ידי נובו נורדיסק, ושלושה ממחברי המאמר היו עובדי החברה, בהם סטטיסטיקאי בכיר בנובו נורדיסק. גם הסיוע המקצועי בכתיבת המאמר מומן על ידה.

בניסוי SURMOUNT-1  של מונג'רו, שמומן על ידי אלי לילי, חמישה ממחברי המאמר היו עובדי החברה, בהם שני אנשי סטטיסטיקה בכירים. עובדים נוספים סייעו בהכנת הנתונים ובניתוחם, וכן בכתיבה ובעריכה של גרסה מוקדמת של המאמר.

נוסף על כך, המחברת הראשונה והאחראית למאמר, ד"ר אניה יסטרבוף, הצהירה על קשרים מקצועיים וכספיים עם אלי לילי, ובהם מענק מחקר לאוניברסיטת ייל וחברות בוועדה המדעית המייעצת של החברה, ועל קשרים דומים עם נובו נורדיסק.

עצם קיומם של ניגודי העניינים אינו פוסל את הממצאים שעלו במחקרים הללו. יחד עם זאת, כדאי להכיר שסקירה שיטתית של קוקריין, שכללה 75 מחקרים שבחנו את השפעת המימון התעשייתי על מחקר רפואי, מצאה כי במחקרים במימון יצרניות תרופות ומכשור רפואי הייתה שכיחות גבוהה ב-27% של תוצאות יעילות המיטיבות עם מוצר החברה, ושכיחות גבוהה ב-34% של מסקנות המיטיבות עימו, בהשוואה למחקרים במימון אחר. עוד נמצא כי ההבדלים הללו לא הוסברו באמצעות המדדים המקובלים להערכת הסיכון להטיה במחקרים.

"כל המדינה מזריקה" – אבל מה עם כל השאלות?
שש העובדות שהוצגו בטור הנוכחי מספרות סיפור שונה לגמרי מהנרטיב המשתקף בשיח הפופולרי. גם אם ״כל המדינה מזריקה״, כמו שקבע שלזינגר, פופולריות של מוצר רפואי אינה מעידה על מידת הבטיחות שלו, אלא אולי בעיקר על הצלחת הקמפיין שמאחוריו.

ההתלהבות של הידוענים והתקשורת סביב זריקות ההרזיה אולי ויראלית, אבל הבחירה לתאר אותן כ"אחלה דבר" מבלי לדון בהגינות ובשקיפות בראיות על יעילותן ובטיחותן עלולה להטעות את הציבור.

הראיות שהוצגו כאן מצביעות על מלכוד: כדי לשמר את הירידה המשמעותית במשקל, מטופלים רבים עשויים להזדקק לזריקות במשך שנים ארוכות – אף שאין בידינו עדיין מידע מספק על בטיחותן בשימוש כה ממושך. אלא שבפועל, כמחצית מהמטופלים מפסיקים את הטיפול בתוך שנה, מסיבות שונות, ובהן גם תופעות לוואי, ורבים מהם מחזירים חלק ניכר מהמשקל שאיבדו. אלו ואלו עלולים לא להרוויח שיפור משמעותי ובר קיימא באיכות החיים שלהם, וגם להיחשף למגוון סיבוכים רפואיים, שלצערנו לא ממהרים לספר לנו עליהם בפודקאסטים.