"ספינת המגיפה": שובו של תסריט המגיפה הבאה

"בעצם, ייתכן ששניים-שלושה אנשים בלבד מתו מווירוס שקיים כנראה לפחות מאז שבני אדם קיימים", כתב לפני יומיים דיוויד בל, מומחה לבריאות הציבור ששימש בעבר כמנהל בריאות ומדען בארגון הבריאות העולמי. "הסיפור הוא שזה הפך לסיפור חדשות בינלאומי. בינתיים, אלפי אנשים מתים מדי יום משחפת וממלריה, בלי כותרות דומות".

דיוויד בל צודק. הסיפור האמיתי הוא לא ההתפרצות על סיפונה של אניית הקרוז MV Hondius. הסיפור האמיתי הוא שהסיפור הזה הפך בתוך ימים ספורים לסיפור בינלאומי. אבל אולי מעניין אפילו יותר הוא העיתוי המדויק של הסיפור הזה.

המקרים הראשונים על סיפונה של האונייה, שכבר זכה לכינוי "ספינת הווירוס", או "ספינת המגיפה", התרחשו כבר בתחילת אפריל 2026, זמן קצר לאחר יציאת הספינה מאושואיה שבארגנטינה למסע שאמור היה לכלול את אנטארקטיקה והאוקיינוס האטלנטי. על פי פרסום רשמי של ארגון הבריאות העולמי, אחד הנוסעים החל לפתח תסמינים כבר ב־6 באפריל ומת ב-11 באפריל. בימים ובשבועות שלאחר מכן דווח על חולים נוספים, על מקרי מוות נוספים ועל פינוי נוסעים לקבלת טיפול רפואי.

על פניו, ספינת תענוגות בינלאומית שעל סיפונה מתרחשים מקרי מוות מסתוריים במהלך הפלגה הייתה אמורה להפוך מיד לסיפור חדשותי בינלאומי. אבל זה לא קרה. רק שבועות מאוחר יותר, ב-1 במאי, הסיפור התפוצץ בבת אחת. בתוך זמן קצר הופיעו כותרות ברחבי העולם על "ספינת המגיפה" בלב ים, על נוסעים מ־23 מדינות שנמצאים תחת מעקב, על בידוד ועל החשש מפני הדבקה בין בני אדם.

אחרי טראומת הקורונה, שכולנו זוכרים היטב איך היא החלה בתחילת 2020, בין תחושת הדז'ה־וו הייתה כמעט בלתי נמנעת: ספינת תענוגות מבודדת, נוסעים לכודים, מעקב בינלאומי, אי-ודאות סביב אופן ההדבקה, והאפשרות שאירוע מקומי יהפוך, אולי, למשבר חוצה גבולות.

הדימוי הזה כבר צרוב עמוק בזיכרון הקולקטיבי מאז סיפורה של ה-Diamond Princess בתחילתה של מגיפת הקורונה. גם אז העולם עקב כמעט בזמן אמת אחרי ספינה שהפכה למעין מיקרוקוסמוס של חרדה גלובלית.  Diamond Princess הייתה אחד הרגעים המכוננים, שבהם הקורונה הפכה מאירוע רחוק ומעורפל לסיפור גלובלי שהעולם כולו צפה בו בזמן אמת.

הפעם, התזמון מעניין במיוחד. ב-1 במאי, שלושה ימים לפני שהסיפור על ה-MV Hondius  התפוצץ בכותרות המדיה הבינלאומיים, הודיע ארגון הבריאות העולמי על דחייה נוספת, בשנה שלמה, של המשא ומתן סביב נספח ה-PABS באמנת המגיפות.

לכאורה, מדובר בעוד עיכוב טכני בתוך תהליך דיפלומטי מסורבל. למעשה, זהו אחד המשברים העמוקים ביותר שאליהם נקלע ה-WHO מאז הקורונה. מפני שהעיכוב ב-PABS רחוק מלהיות "רק" מחלוקת על מנגנון ביורוקרטי – זהו סימפטום למשבר רחב הרבה יותר, משבר אמון שהולך ומעמיק סביב עצם הרעיון של משטר בריאות גלובלי מרוכז.

המשבר האמיתי של ארגון הבריאות העולמי

כדי להבין מדוע העיתוי של סיפור ה- MV Hondiusמעניין כל כך, צריך להבין באיזה מצב נמצא כיום ארגון הבריאות העולמי עצמו.

המשמעות האמיתית של ההודעה שפרסם הארגון ב-1 במאי על דחייה נוספת, בשנה שלמה, של המשא ומתן סביב נספח ה-PABS, היא הודאה בכך שאחד הפרויקטים המרכזיים שהארגון מנסה לקדם מאז הקורונה – פרויקט בעל השלכות בינלאומיות אדירות, 'תקוע' במשבר עמוק.

לכאורה, PABS – קיצור של Pathogen Access and Benefit-Sharing ("שיתוף גישה לפתוגנים ותועלות") – נשמע כמעט כמו מנגנון טכני. למעשה, זהו לב המחלוקת סביב אמנת המגיפות כולה. מי שולט בפתוגנים, במידע הגנטי שלהם, ובטכנולוגיות שיפותחו מהם. זהו תחום שבו מדע, פוליטיקה, כסף וכוח הופכים כמעט בלתי נפרדים.

הקורונה חשפה פער עמוק בין מדינות עשירות למדינות מתפתחות בכל הנוגע לחיסונים, לטכנולוגיות ייצור ולגישה למשאבים רפואיים. מדינות רבות בדרום הגלובלי טענו כי הן שיתפו במהירות מידע גנטי ודגימות ביולוגיות, אך כאשר פותחו חיסונים וטכנולוגיות חדשות, השליטה בייצור, בפטנטים וברווחים נותרה בידי מדינות מערביות ותעשיית התרופות.

נספח ה-PABS באמנה אמור היה לפתור את הבעיה – מדינות ישתפו פתוגנים ומידע גנטי בזמן אמת, ובתמורה יקבלו גישה הוגנת יותר לחיסונים, תרופות וטכנולוגיות. אלא שהמציאות שונה. בעולם של פלטפורמות mRNA וביולוגיה מולקולרית, המידע הגנטי עצמו הפך למשאב אסטרטגי. ברגע שמדינה משתפת רצף גנטי של פתוגן חדש, היא למעשה מספקת את חומר הגלם לפיתוחים עתידיים של חיסונים, תרופות, בדיקות ולעיתים גם פלטפורמות טכנולוגיות רחבות יותר. זו הסיבה שהמשא ומתן סביב PABS הפך במהירות למאבק גיאו־פוליטי וכלכלי רחב הרבה יותר מהשאלה כיצד להתמודד עם מגיפות.

מדינות מתפתחות דורשות העברת טכנולוגיה, ייצור מקומי וגישה מהירה יותר לתוצרים רפואיים. מדינות מערביות ותעשיית הביוטכנולוגיה חוששות מפגיעה בקניין רוחני ובמודל הכלכלי שעליו נשענת החדשנות הביו-רפואית.

ללא הסכמה על ה-PABS, אמנת המגיפות תיוותר, הלכה למעשה, מסמך הצהרתי כמעט חסר שיניים. וזו הסיבה לכך שהדחייה החוזרת של הדיונים משמעותית כל כך עבור ה-WHO. מפני שהאמנה איננה רק יוזמת בריאות. היא גם, ואולי בעיקר, ניסיון לשקם את מעמדו של הארגון, שהתערער אחרי הקורונה, ואף לבסס את מרכזיותו לא רק בתיאום מגפות עתידיות, אלא כגוף בעל סמכויות גלובליות הרבה יותר עוצמתיות מבעבר.

במשך עשרות שנים נתפס הארגון, ולמעשה אף הוגדר כגוף מקצועי מתאם, כזה שמספק המלצות, מרכז מידע ומסייע למדינות בעת התפרצויות. במהלך הקורונה, לראשונה בתולדותיו, הוא הפך בפועל לשחקן מרכזי בעיצוב מדיניות פנים של מדינות – סגרים, מגבלות תנועה, מדיניות חיסונים, רגולציית חירום ומנגנוני מעקב.

אף שבאופן רשמי, גם במהלך הקורונה, ה-WHO המשיך להציג את עצמו כגוף מייעץ בלבד, הרי שבפועל, ההמלצות שלו הפכו במקרים רבים למסגרת שבתוכה ממשלות הגדירו את מדיניות החירום שלהן – מדיניות שהובילה למשברים כלכליים וחברתיים עמוקים ולפגיעה קשה באמון הציבור במוסדות הבריאות, בממשלות ובמערכות המדע עצמן.  

האמנה, כמו גם מנגנונים שונים שה-WHO בונה בשנים האחרונות, חושפים את שאיפות ההתעצמות שלו – מארגון מייעץ לגוף בעל סמכויות רגולטוריות על-מדינתיות נרחבות, העוקפות את המנגנונים הפנימיים של מדינות. ועל הרקע הזה החל להתהוות המשבר, לא רק עם הציבור, אלא גם עם מדינות. הדיון עבר משאלות כמו – האם הארגון הגיב מספיק מהר או מספיק נכון להתפרצות מסוימת, לשאלות עמוקות הרבה יותר, כמו עד כמה ה-WHO עצמאי פוליטית, עד כמה הוא תלוי במימון פרטי של פילנטרופים וגורמים בעלי אינטרסים עוצמתיים, עד כמה גוף בינלאומי שאיננו נבחר ציבורית אמור להשפיע על מדיניות פנים של מדינות ריבוניות, ובאיזו מידה ההתעצמות שלו, באמצעות האמנה ומנגנונים נוספים, עלולה לפגוע בריבונות שלהם.

המשבר הזה כבר מזמן איננו תיאורטי. בינואר 2026 הפכה ארצות הברית למדינה הראשונה בהיסטוריה שעוזבת רשמית את ארגון הבריאות העולמי מאז הקמתו ב-1948. ממשל טראמפ נימק את המהלך בהתנהלות הארגון במהלך הקורונה, בהיעדר שקיפות ובריכוז כוח עודף במוסדות בינלאומיים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה לתוקף גם פרישתה של ארגנטינה, שהציגה את המהלך כחלק ממאבק רחב יותר למען "ריבונות בריאותית".

גם מדינות שלא פרשו מאותתות על אי נוחות גוברת. כאשר אומצה אמנת המגיפות באסיפת הבריאות העולמית במאי 2025, 11 מדינות נמנעו, ובהן ישראל, פולין, איטליה, הולנד, רוסיה ואיראן. הנקודה החשובה כאן היא שלא מדובר בגוש פוליטי אחד. אלה מדינות שונות מאוד זו מזו, עם אינטרסים ותפיסות עולם שונות לחלוטין. המכנה המשותף ביניהן הוא החשש מהרחבת סמכויות גלובליות בתחום הבריאות.

זו גם הסיבה שהעיכוב סביב PABS משמעותי הרבה מעבר לשאלה טכנית של משא ומתן. הוא חושף סדק עמוק הרבה יותר – שחיקה באמון סביב עצם הרעיון של משטר בריאות גלובלי מרוכז.

ועל הרקע הזה, כאשר ה-WHO מתמודד עם אחד ממשברי הלגיטימציה הגדולים בתולדותיו, מופיעה לפתע שוב "ספינת מגיפה" בלב ים, עם נוסעים מעשרות מדינות, ואותו תסריט מדויק שהיווה את סצינת הפתיחה של מגיפת הקורונה.

קשה לחשוב על המחשה נרטיבית מדויקת יותר לטענה המרכזית שהארגון מנסה לקדם מאז הקורונה – שמחלות אינן "מכבדות גבולות", ושללא מנגנוני תיאום גלובליים (של ה-WHO), העולם שוב ימצא את עצמו לא מוכן.

"מחלה X": העתיד הפך למצב חירום קבוע

המושג "Disease X" ("מחלה X") הופיע לראשונה במסמכי ה-WHO משנת 2018, כחלק מתוכנית ה- R&D Blueprint למחלות בעלות פוטנציאל מגיפתי.

באופן רשמי, מדובר ברעיון מקצועי לחלוטין – שם זמני למחלה עתידית ולא ידועה, פתוגן שעדיין לא זוהה אך עלול יום אחד לגרום למגיפה עולמית. הרעיון מבוסס על הטענה שהסארס, האבולה, הזיקה, ובהמשך גם ה-COVID-19 המחישו היטב עד כמה העולם פגיע להתפרצויות בלתי צפויות, ועד כמה מערכות בריאות נוטות להגיע אליהן לא מוכנות למשברים כאלה. אף שהטענה בעייתית כשלעצמה, מפני שלמדינות רבות, ובהן גם ישראל, היו תוכניות היערכות למגיפות ומנגנוני חירום קיימים, שבפועל לא יושמו במלואן במהלך הקורונה, הרי שלכאורה יש הגיון רב בהכנה מראש.

אלא ש"מחלה X" מעולם לא היה רק מושג מקצועי טכני. המושג הזה מגלם תפיסת עולם רחבה הרבה יותר – הרעיון שהמערכת צריכה להתארגן לא סביב מחלה קיימת, אלא סביב האפשרות המתמדת של איום עתידי לא ידוע. הגישה הזו שינתה את כל המשמעות של "מוכנות". לא עוד תוכניות חירום נקודתיות או מלאים אסטרטגיים, אלא בנייה של תשתית קבועה של ניטור, שיתוף מידע גנטי, רגולציית חירום, פלטפורמות חיסונים גנריות מהירות, ומנגנוני תיאום גלובליים שאמורים לפעול עוד לפני שמישהו יודע בכלל מהו האיום הבא.

אחרי הקורונה, הרעיון הזה כבר תורגם במהירות ליוזמות ומנגנונים קונקרטיים: ממאגרי מידע גנטיים ומערכות ניטור גלובליות, ועד יוזמות כמו "The 100 Days Mission" של CEPI, שמטרתה לפתח חיסון חדש בתוך כמאה ימים מזיהוי פתוגן חדש.

היתרון הגדול של "מחלה X" מבחינת מוסדות בריאות בינלאומיים הוא בדיוק בגמישות שלו. לא מדובר במחלה אחת מסוימת, אלא במסגרת פתוחה מספיק כדי להכיל כמעט כל אירוע ביולוגי חריג: נגיף חדש, זליגה מבעלי חיים, אשכול הדבקה מסתורי, או כל התפרצות שמערבת אי-ודאות ואלמנט בינלאומי, ובמציאות גלובלית, כמעט כל התפרצות יכולה להיות מוצגת כך.

המסגרת הזו משפיעה לא רק על האופן שבו מוסדות נערכים למשברים עתידיים, אלא גם על הדרך שבה הם מספרים אותם לציבור. וההתפרצות על סיפונה של ה־MV Hondius  היא דוגמה כמעט מושלמת לכך. אף שהנטה-וירוס איננו אחד מהפתוגנים המרכזיים שמופיעים בליבת תוכנית ה- R&D Blueprint של "מחלה X", הרי שמבחינה נרטיבית, ההתפרצות התאימה כמעט באופן מושלם לתבנית שכבר נבנתה בשנים האחרונות סביב רעיון "המגיפה הבאה". בשונה מה-SARS-CoV-2, הוא לא מתפשט בקלות באוויר בין בני אדם. מדובר במשפחה מוכרת של נגיפים זואונוטיים, המועברים בדרך כלל ממכרסמים לבני אדם דרך הפרשות, רוק או שתן. הזן Andes, שעל פי הדיווחים זוהה אצל חלק מהנוסעים על סיפון אניית התענוגות, מוכר בעיקר בדרום אמריקה, ובמקרים נדירים תועדה גם העברה שלו בין בני אדם, לרוב במגע קרוב וממושך.

כלומר, מדובר בהתפרצות שונה מאוד מבחינה אפידמיולוגית מזו של הקורונה. ואף על פי כן, מבחינה נרטיבית, היא התאימה כמעט באופן מושלם לתסריט שכבר מוכר היטב מהשנים האחרונות: נגיף זואונוטי נדיר, אי-ודאות מדעית, ואפשרות להעברה בין בני אדם. תוסיפו על כך נוסעים ממדינות רבות וספינה מבודדת בלב ים, ותקבלו תסריט פתיחה מושלם למגיפה.

בספר Risk Communication and Infectious Diseases in an Age of Digital Media שכתבתי ביחד עם ענת גסר-אדלסבורג, הראינו כיצד קמפיינים סביב מגיפות והתפרצויות מבוססים לא רק על נתונים אפידמיולוגיים, אלא גם דרך נרטיבים, דימויים, והפעלה של "הזיכרון הקולקטיבי" של הציבור ביחס למגיפות.

הנרטיב של "ספינה מבודדת בלב ים" מפעיל כמעט מיד את אותה תבנית תודעתית שנבנתה בתחילת 2020, ונרטיבים כאלה משרתים היטב את כל מי שמעורב ביצירתם ובהפצתם – ארגונים בינלאומיים, מערכות בריאות, תעשיות ביוטכנולוגיה והמדיה. נרטיב מתמשך של "האיום הבא" מאפשר להצדיק תקציבי עתק, לבנות מנגנוני חירום, להרחיב מערכות מעקב ולהאיץ מסלולי רגולציה ופיתוח טכנולוגי. וזה מה שקורה בעידן הפוסט-קורונה, כאשר עצם ה"מוכנות" הפכה לתחום כלכלי ומוסדי עצום בפני עצמו.

ככל שהאיום נתפס גלובלי, בלתי צפוי ודחוף יותר, כך גדל גם מרחב הפעולה של המוסדות שמציגים את עצמם כמי שמסוגלים לנהל אותו. ובתוך המערכת הזו, גם אירועים מוגבלים יחסית מבחינה אפידמיולוגית – כפי שמציין בצדק דיוויד בל, יכולים לקבל במהירות משמעות רחבה בהרבה מהאירוע עצמו.

מצב חירום כמודל פעולה

במשך עשרות שנים, רגולציה רפואית התבססה, לפחות באופן רשמי, על ההנחה שפיתוח תרופות וחיסונים חייב להיות תהליך איטי וזהיר יחסית. הזמן שנדרש לניסויים, לאיסוף נתונים ולמעקב אחר תופעות לוואי נתפס כחלק הכרחי מהיכולת להעריך בטיחות ויעילות.

ואז הקורונה שינתה הכול. בתוך חודשים ספורים, מערכות הבריאות, הרגולטורים והתעשייה החלו להתארגן סביב העיקרון של תגובה מהירה. מרגע שזוהה פתוגן חדש, הלחץ כבר לא היה רק להבין אותו, אלא בעיקר לקצר ככל האפשר את הזמן שבין הזיהוי לבין הפיתוח, האישור וההפצה של מוצר רפואי. במלים אחרות, החירום כבר לא נתפס רק כאירוע זמני, אלא כתשתית פעולה.

בתוך זמן קצר, רגולציית חירום חדלה להיות חריג נדיר והפכה לחלק מרכזי ממנגנון התגובה הגלובלי. ייצור תוך כדי ניסויים ומסלולי חירום שאפשרו אישור או הפצה של מוצרים רפואיים כאשר המידע הקליני עדיין מוגבל יחסית, הפכו כמעט לנורמה.

אחד המנגנונים המרכזיים שבונה בשנים האחרונות ארגון הבריאות העולמי כחלק מהמודל החדש הזה של "תגובה מהירה" הוא ה-EUL (Emergency Use Listing). לכאורה, מדובר במסלול טכני שנועד להאיץ גישה למוצרים רפואיים בזמן חירום, במיוחד במדינות שאין להן מערכות רגולציה עצמאיות וחזקות. אלא שבפועל, המנגנון הזה מעניק ל-WHO השפעה גוברת על תהליכי אישור, רכש והפצה של מוצרים רפואיים במדינות רבות. המשמעות היא שאותו גוף שמכריז על מצב חירום עולמי, ומזהיר מפני "האיום הבא" ("מחלה X"), הוא גם גוף שהערכתו הרגולטורית משפיעה בפועל על אילו מוצרים רפואיים יקבלו מסלול מואץ להפצה בזמן אותו חירום.

סביב רעיון "האיום הבא" נבנתה בהדרגה מערכת שבה מנגנוני החירום והפלטפורמות הטכנולוגיות החדשות מחזקים זה את זה. ככל שהתגובה המהירה הפכה לעיקרון מרכזי יותר במדיניות הבריאות הגלובלית, כך גדל גם הצורך במסלולי רגולציה מואצים ובטכנולוגיות שמבטיחות לפתח ולהפיץ מוצרים רפואיים במהירות חסרת תקדים, וטכנולוגיות כאלה הפכו לבעלות ערך כלכלי ואסטרטגי עצום.

פלטפורמות mRNA התאימו כמעט באופן מושלם למערכת שהתארגנה סביב עקרונות של חירום ותגובה מהירה. בניגוד למודל הישן של פיתוח חיסונים, שבו כל מוצר פותח בנפרד לאורך שנים, פלטפורמות mRNA  מבוססות על רעיון אחר לחלוטין: פלטפורמה גנרית שניתן להתאים במהירות יחסית לפתוגנים שונים באמצעות החלפת הרצף הגנטי.

מודרנה היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. החברה לא הוקמה סביב חיסון ספציפי אחד או מחלה מסוימת. למעשה, במשך שנים לא היה לה אפילו מוצר אחד מאושר בשוק. מה שהיא מכרה למשקיעים היה הרעיון שאפשר יהיה "לתכנת מחדש" במהירות יחסית את אותה פלטפורמה עבור פתוגנים שונים.

וכאן מתחבר הסיפור של נגיף ההנטה. כבר בספטמבר 2023 הכריזה Moderna על שיתוף פעולה עם מרכז החדשנות לחיסונים VIC-K בדרום קוריאה לפיתוח פלטפורמות mRNA נגד נגיפי הנטה. 

במהלך 2024 הורחב שיתוף הפעולה ל"full-scale collaboration", ובתחילת 2025 כבר דווח על תוצאות פרה-קליניות ראשוניות (בבעלי חיים). 

נכון לעכשיו, מדובר עדיין על פיתוח בשלב מוקדם מאוד. נגיף ההנטה לא נתפס כאיום פנדמי בקנה מידה של ה-SARS-CoV-2, ואין כנגדו כיום חיסון מאושר. אבל בעולם שאחרי הקורונה, עצם קיומו של איום עתידי הפך לחלק מהערך של הפלטפורמה עצמה. כך, גם ההתפרצות האחרונה על סיפון ה- MV Hondius השתלבה כמעט מיד בתוך מערכת שכבר מאורגנת סביב השאלה כיצד תגיב האנושות ל-Disease X הבא.

במקביל, כבר החלו להופיע בתקשורת מאמרים שהציגו את ההתפרצות כ"קריאת השכמה" נוספת לצורך בהאצת פיתוח של טיפולים וחיסונים נגד נגיפי הנטה, אף שהפיתוחים הללו עדיין נמצאים בשלבים מוקדמים מאוד. הפלטפורמות עצמן כבר היו קיימות קודם לכן, אך ללא אירוע שייתן להם דחיפות ציבורית ורגולטורית, פיתוחים כאלה נותרו במידה רבה תקועים בשלב הפרה-קליני, עם אופק רגולטורי ומסחרי לא ברור. התפרצות כמו זו שעל סיפונה של ה-MV Hondius משנה מיד את ההקשר שבתוכו מסתכלים עליהם.

אפילו תגובת השווקים המחישה זאת. זמן קצר לאחר שהסיפור על הספינה הפך לכותרת בינלאומית, מניית Moderna  זינקה בחדות. ייתכן כמובן שהשוק הגיב גם לגורמים נוספים. שווקים פיננסיים אינם פועלים על בסיס אירוע אחד בלבד. ובכל זאת, קשה להתעלם מהעיתוי.

"ספינת המגיפה": פרק 1, עונה 2

ההתפרצות על סיפונה של ה־ MV Hondius לא הייתה קורונה 2.0. נגיף ההנטה איננו SARS-CoV-2, וגם מבחינה אפידמיולוגית מדובר באירוע מוגבל בהרבה. אבל זה לא מנע מארגון הבריאות העולמי, מרשויות הבריאות ומהמדיה להחזיר במהירות לבמה את אותו תסריט מוכר היטב מ-2020, שנראה כמו פרק 1 בעונה 2 של "המגיפה הבאה".

המשמעות המעשית של תסריט "אניית המגיפה" איננה רק תקשורתית. מפני שבמדיניות בריאות, מי שמצליח להגדיר את הסיפור, מחזיק גם ביכולת להגדיר את התגובה. אם אירוע מקומי הופך ל"איום גלובלי", ואם אי-ודאות הופכת ל"מצב חירום", הרי שהדיון עובר מיד למסגרת של חירום, ולהפעלת לחץ על מדינות להתיישר עם מה שמוצג כתגובה המקצועית האחראית - וזו בדיוק הזירה שבה ארגון הבריאות העולמי מנסה בשנים האחרונות לבסס מחדש את כוחו ואף להעצים אותו.

התזמון של סיפור ה-MV Hondius מדגים עד כמה מהר ניתן להפעיל מחדש את התסריט שמסביר מדוע העולם זקוק לכאורה לארגון הבריאות העולמי, לאמנת המגיפות ולמנגנוני החירום שהוא מפתח. הוא אמור להשפיע על הציבור בדרך הכי עתיקה ומוכרת – פחד, ודרכו, לשכנע גם את קובעי המדיניות שמהססים לחתום על אמנה שעלולה לפגוע בריבונות של מדינתם ואולי אף שוקלים מחדש את עצם יחסיהם עם הארגון.

השאלה היא האם גם הפעם הציבור וקובעי המדיניות ימהרו לאמץ את אותו תסריט מוכר, או שאחרי הקורונה הם כבר מזהים טוב יותר כיצד הוא משמש שוב כדי לקדם עוד ריכוז כוח וסמכויות בידי אותם גופים שהאמון בהם כבר נסדק.