הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה

ברומן הבלשי המפורסם "שם הוורד" של אומברטו אקו, מצליח וויליאם מבאסקרוויל, נזיר פרנציסקני מבריק, לפענח את התעלומה מאחורי סדרת מקרי רצח מסתוריים שמתרחשת במנזר המרוחק בצפון איטליה שאליו הוא נשלח על ידי קיסר האימפריה הרומית בשליחות פוליטית. פתרון התעלומה עובר דרך חשיפת הספרייה הסודית הנסתרת במנזר, שאוצרת בתוכה את הידע שהכנסייה הנוצרית ראתה בעצמה כבעלים וכמפרשת הלגיטימית היחידה שלו, ובפרט – ספר הצחוק. חורחה, הספרן העיוור, הסתיר בקנאות את הספר ה"חתרני" הזה, המחצית השנייה האבודה של היצירה 'הפואטיקה' של אריסטו הדנה בסגולות הצחוק, ומשח את דפיו ברעל, מפני שהבין היטב את כוחו של הצחוק, המשחרר מפחד ומאפשר ביקורתיות ובדיקה מחדש של מידע. הפחד שלו מפני חשיפת מקורות הידע לבני האדם היה כה גדול, עד כי בסופו של דבר, כשסודו נחשף, הוא מתאבד בעצמו על ידי בליעת דפי הספר ומצית את הספרייה כולה באש, שמכלה גם את המנזר.

מעבר למאבקי השליטה בין המסדרים המנזריים באיטליה המפוררת של אותה תקופה, ראשית המאה ה-14, הספר של אקו הוא בעיניי בעיקר אזהרה מפני הסכנה הטמונה בדוגמטיות, במניעת גישה של בני האדם לידע ובצנזורה שלו. הוא מלמד מדוע האנושות נעצרה במשך כאלף שנה ושקעה אל תוך החשכה.

למרבה הצער, בשנים האחרונות נדמה לי יותר ויותר שכמה שהתקדמנו במדע ובטכנולוגיה, כך אנחנו צועדים, בהתמדה ובביטחה, בחזרה אל עבר אפלת ימי הביניים מבחינת הגישה לידע. במקום לקרב את הציבור הרחב למדע ולעשות הכל כדי לאפשר לו גישה למידע המחקרי שנצבר, וכלים שיעזרו להבין אותם, דומה שאנחנו עושים הכל כדי להרחיק אותו מהם, ולאפשר לו גישה רק למידע הנשלט, שכמו אז גם היום, ישנם בעלי כוח שרואים את עצמם כבעלים וכמפרשים הלגיטימיים היחידים שלו.

זו בעיניי התמצית של אחת הבעיות החמורות ביותר כיום, בעיה שאני אישית נתקלת בה יום יום. אז מה עושים, שואלים אותי כל כך הרבה אנשים, ובפרט הורים צעירים? גם (ואולי דווקא) כשהם מבינים את היקף הבעיות והמניפולציות במחקרים מדעיים, ובעיקר במחקרים על מחלות ותרופות – "איך אני כאמא, ללא השכלה מדעית או רפואית, אמורה לדעת מה לעשות?", שאלה אותי אם צעירה לא מזמן. "אין לי גישה או ידע איך לקרוא מחקרים ומידע רפואי. איך אדע מה נכון ומה לא נכון?".

וזה נכון. ומתסכל כל כך. ברוב המקרים אני עונה להורים הצעירים האלה שאין ברירה, הם חייבים להפוך ליותר אוריינים ולחפש אקטיבית מקורות מידע מהימנים, ומתחננת בפניהם להשתדל ולעשות כל מאמץ גם אם זה נראה קשה, משום שבעולם שבו המדע הולך ונכבש על ידי אינטרסים כלכליים כה עצומים שאפילו ממשלות אינן יכולות לעמוד בפניהם, הם לא יכולים להרשות לעצמם להעביר במיקור חוץ ובאופן עיוור לאחרים את האחריות לבריאות של ילדיהם. אבל גם עם ההכוונה והטיפים הכי טובים, זה קל יותר להגיד מאשר לעשות.

וזו הסיבה שהספר החדש הזה של ד"ר יעקב אופיר, "הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה", הוא בעיניי חשוב כל כך. חברי הטוב והיקר יעקב, אני אומר כבר עכשיו למען הגילוי הנאות (למי שעדיין לא יודע (:), וגם עמיתי (שותפי לפשע, כמו שהוא עצמו מתאר את העבודה המשותפת שלנו) לכמה מחקרים, שאחד מהם (גם למען הגילוי הנאות) מתואר בהרחבה בספר. הוא לא חשוב – הוא קריטי.

ד"ר אופיר, שהוא פסיכולוג קליני, חוקר ומרצה (חבר סגל בכיר בחוג לחינוך באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במרכז לבינה מלאכותית בהשראת האדם באוניברסיטת קיימברידג'), הוא כבר כמה שנים אחד מהקולות החשובים בעולם של חוקרים בתחום הפרעת הקשב והתרופות שמבקרים את מה שמכונה "הקונצנזוס המדעי" על הפרעת הקשב. גם אם הקולות האלה עדיין במיעוט – הם הולכים ומתרבים, וכוללים שמות מובילים בתחום הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והנוירולוגיה, בהם אפילו שני ה-מומחים בהא הידיעה שנחשבים ל"אבות" של הפרעת הקשב, הפסיכיאטר ד"ר ליאון אייזנברג והפסיכולוג קית' קונורס, ועוד רבים אחרים מלב הקהילה המדעית והרפואית. למעשה, הקולות הביקורתיים וכמות הרופאים המפקפקים בתקפות האבחנה של ADHD והטוענים שבדיוק כמו את ההומוסקסואליות, יש להסירה ממדריך האבחונים הפסיכיאטריים, התרבו בשנים האחרונות עד כדי כך שלתחושתי בעוד כמה שנים (אני אופטימית נצחית) התרופות להפרעת קשב יהפכו לאופיואידים החדשים, וסדרת נטפליקס שתופק אז - שאולי תיקרא "אימפריה של קשב", תצביע על הדרך שבה נרקם הנרטיב הזה, האגדה המודרנית של ADHD.

אז ד"ר אופיר הוא בהחלט לא הקול הביקורתי היחיד, וגם לא היחיד שכתב ספר ביקורתי בתחום, אבל הספר שלו הוא באמת פשוט יצירת מופת ייחודית. בראש ובראשונה מפני שהוא בוחן בו, בקפידה ובשיטתיות של מדען-בלש, מבלי להשאיר אף אבן לא הפוכה, ומרסק לרסיסים אחת לאחת את כל הנחות היסוד שהוצבו כתשתית לבניית האגדה המודרנית הזו, שלפיה ADHD היא מחלה (כמו סוכרת מסוג 1) או הפרעה פסיכיאטרית, והסמים הממריצים, הדומים לקוקאין בהרכבם הכימי ובהשפעתם על התודעה (מתילפנידאט, אמפטמינים ומתאמפטמינים), שאותם מחלקים לעשרות מיליוני ילדים ברחבי העולם כמו סוכריות עד לרמה שהם מדורגים בעקביות בראש רשימת התרופות הנמכרות ביותר לילדים – הם התרופות למחלה זו, וכמו בסוכרת מסוג 1, יש ליטול אותם כל החיים.

הוא חושף את ה"חורים בבלון" – את הליקויים המתודולוגיים, ההטיות והמניפולציות הרבות ששימשו לבניית בלון התיאוריה וש"מפילות" את המהימנות והתוקף שלה, ואת כל ההסברים החלופיים והמעשיות, ה"פלסטרים" כמו שהוא קורא להם, שתומכי התיאוריה ניסו להניח על החורים כשהם נחשפו, עד שהבלון כבר לא יכול להחזיק את האוויר שבתוכו וקורס לתוך עצמו.

הסיבה השנייה והחשובה שהופכת את הספר הזה בעיניי לנכס עבור כל הורה, ושהלוואי שהיה ספר כזה לכל תחום מרכזי ברפואה, או לפחות ברפואת ילדים, היא יכולת הכתיבה המופלאה של ד"ר אופיר, שמשלבת כישרון של מספר סיפורים עם יכולת נדירה להסביר מדע ולפשט ולהנגיש מונחים והסברים מדעיים באופן שאין לדעתי אדם שלא יבין אותם. או במלים אחרות – בדיוק ההיפך ממה שבעלי הכוח מאז ומתמיד שאפו – לקרב את המידע המדעי לאנשים.

באופן כללי, הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון, כדי לבחון האם באמת, כפי שטוענת העמותה האמריקאית המובילה להפרעות קשב CHADD, "מדע אמיתי מגדיר את הפרעת הקשב כהפרעה אמיתית", הוא מניח תחילה את התשתית של מה זה אומר בכלל "מדע אמיתי" ומהי "הפרעה אמיתית". מכאן, הוא מפרק באופן מתודי את התקפות של ADHD כהפרעה "אמיתית", ומראה כיצד בעצם, למרות שעשרות מיליוני ילדים ברחבי העולם כבר אובחנו בה, היא אינה עומדת באף אחד מארבעת הקריטריונים הדרושים לשם מתן אבחנה פסיכיאטרית – קריטריון החריגות, קריטריון התפקוד, קריטריון הסכנה וקריטריון המצוקה, ואיך למרות שלמעשה (הידעתם?), כל 18 התסמינים של ADHD מתייחסים אך ורק לקריטריון הפגיעה בתפקוד – או במונחים מדעיים, כל תוקף המבנה של האבחנה כולה עומד על רגל אחת בלבד – גם הרגל הזו היא צולעת, שכן הגדרת הקריטריון בפועל היא מעורפלת, סוביקטיבית ומוטה.

החלק השני מוקדש לתרופות ה-ADHD, והוא מסביר ביסודיות מהן בדיוק התרופות הממריצות, כיצד הן פועלות ולמה כל ההבדל בינן לבין הסמים הממריצים הלא חוקיים הוא המינון שבו הן ניתנות והפיקוח הרפואי. "האם מינון מוקפד והשגחה רפואית מסוגלים למנוע את השפעות השליליות הידועות של הסמים הממריצים?", שואל ד"ר אופיר. כדי לענות על כך, הוא בוחן בפרקים הבאים את הטענה שלפיה "מאות מחקרים מבוקרים שכללו יותר מ-6,000 ילדים, מתבגרים ומבוגרים נערכו כדי לקבוע את ההשפעות של תרופות פסיכו-סטימולנטיות", ושוב, מפרק לגורמים את המחקרים שטענו לבטיחות וליעילות של התרופות הללו, ומצביע על הליקויים וההטיות, וגם על ה"פלסטרים" חסרי התועלת.

החלק השלישי מתמודד עם הבעיה הלא פשוטה שבפניה ניצבים ההורים והילדים המאובחנים כאחד – גם אם באמת לא מדובר במחלה והריטלין אינו תרופה – אז מה כן, מה אפשר לעשות. כדי להיענות לבקשה הזו, מציג הפרק כמה מהטיפולים הלא תרופתיים הבולטים ביותר שהספרות והניסיון הקליני שהצטברו עליהם מלמדים שהם יכולים להביא לשינוי דרמטי בחיי הילדים והמשפחות.

בין אם אתם הורים לילד שאובחן עם ADHD או שלוחצים עליכם לקחת את הילד לאבחון, או שאולי אובחנתם בעצמכם, ובין אם אתם מורים, קלינאים או אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש – הספר הזה הוא חובה עבורכם. יותר מכך, הספר הזה הוא בעיניי חובה גם לרופאים בכלל, לחוקרים, ובוודאי למרצים שמלמדים על מדע ועל האתיקה של המדע, מפני שהוא חושף את נבכי הספרייה המוסתרת של המנזר שבתוכה טמון הידע המצונזר, ומראה באיזו קלות ניתן לייצר תלי תלים של תיאוריות שלמעשה תלויות באוויר, להלביש אותן בתחפושת "מדעית" ולהפוך אותן לכלי שיווקי אדיר שמשפיע על החיים, על החינוך ועל התרבות של כולנו.