מדוד לגוליית, ומגוליית למפלצת: פרשת הניו יורק טיימס והשלב החדש בתעמולה נגד ישראל

קשה להחליט מה חמור יותר בעלילת האונס החדשה של הניו-יורק טיימס: העלילה עצמה, או העובדה שזה הניו יורק טיימס שבחר לפרסם אותה.

הטענה שלפיה ישראל מאמנת כלבים כדי לאנוס אסירים פלסטינים נשמעת כמו משהו שנלקח מספרות תעמולה אפלה במיוחד. אבל היא לא הופיעה באתר שוליים קיצוני, בערוץ טלגרם אנונימי או בחשבון אקטיביסטי ברשתות החברתיות. היא הופיעה בניו יורק טיימס, ובעיתוי שקשה להתעלם ממנו – יום אחד בלבד לפני פרסום דוח ישראלי רשמי נרחב ומקיף על אונס, התעללות מינית ופשעים מגדריים שביצע החמאס ב-7 באוקטובר. עוד לפני שהדוח הספיק להתפרסם, נבנה נרטיב חדש: לא רק חמאס מואשם בזוועות מיניות. גם ישראל.

קשה לראות בכך צירוף מקרים, שכן הסיפור כאן אינו רק כתבה אחת, טור אחד או כשל עיתונאי נקודתי. בספרו החדש "מדוד לגוליית – סיקור ישראל בתקשורת הבין-לאומית" מתאר פרופ' אלי אברהם את מנגנון היפוך התפקידים שבאמצעותו הפכו חלקים נרחבים מכלי התקשורת הבינלאומיים את ישראל מ"דוד" ל"גוליית". פרשת הניו יורק טיימס משקפת שלב חדש וקיצוני אף יותר – ה"גוליית" הזה הופך כעת למפלצת מוסרית.

כיצד מגיע עיתון כמו הניו יורק טיימס לפרסם עלילה מסוג כזה?

מדוד לגוליית

כדי להבין כיצד עלילה כזו הופכת לפתע לחלק מהשיח הלגיטימי, צריך לחזור כמה צעדים לאחור. הטענה שלפיה ישראל מאמנת כלבים כדי לאנוס אסירים פלסטינים לא נולדה בחלל ריק. היא נשענת על תהליך ממושך של היפוך תפקידים, דמוניזציה והלבנת נרטיבים אנטי-ישראליים, שבו חלקים נרחבים מן התקשורת הבינלאומית לא רק סיקרו את ישראל באופן שלילי, אלא בנו עבורה תפקיד מוסרי קבוע מראש.

בספר "מדוד לגוליית – סיקור ישראל בתקשורת הבין-לאומית" מתאר פרופ' אלי אברהם כיצד יצרו לאורך השנים כלי תקשורת בינלאומיים מרכזיים היפוך תפקידים עמוק: ישראל, שבעבר נתפסה כמדינה קטנה ומאויימת, מוסגרה בהדרגה ככוח קולוניאלי, מדכא ואגרסיבי, בעוד הפלסטינים עוצבו כקורבן האולטימטיבי – חסר אונים, נטול אחריות ממשית למצבו, וכמי שאלימותו היא תגובה כמעט טבעית לדיכוי.

אברהם מראה כי ההיפוך הזה נבנה באמצעות מערכת שלמה של בחירות עיתונאיות: אילו תמונות נבחרות, אילו מקורות מקבלים אמון, אילו כותרות נכתבות, איזה הקשר נמחק, ואיזה סבל זוכה למרכז הבמה. הילדים הפצועים, בתי החולים, ההריסות ומספרי ההרוגים הפלסטינים הם חלק ממסגור עקבי שממקם את הפלסטינים כקורבן מוחלט.

הספר מדגיש במיוחד את מחיקת ההקשר. שוב ושוב מוצגות פעולות ישראליות ללא הרקע שקדם להן: טרור, ירי רקטות, אידיאולוגיה ג’יהאדיסטית, שימוש במגנים אנושיים, שליטת חמאס במרחב האזרחי, והאינטרס המובהק של ארגוני טרור לייצר תמונות של סבל פלסטיני. כאשר ההקשר הזה נעלם, ישראל אינה נראית עוד כמדינה המגיבה לאיום, אלא ככוח המפעיל אלימות כמעט שרירותית.

יתירה מכך, אברהם מצביע על מנגנון עמוק יותר – התקשורת לא רק מדגישה את סבלם של הפלסטינים, אלא מוחקת במקביל את אחריותם. טרור הופך ל"התנגדות", מחבלים הופכים ל"חמושים", שיגור רקטות נעלם מהרקע, ומקורות המזוהים עם חמאס או פועלים תחת שליטתו מולבנים כגורמים רשמיים או הומניטריים. כך נבנית בהדרגה תמונה מוסרית ברורה לכאורה: צד אחד סובל, הצד האחר אשם.

זהו מנגנון היפוך המציאות שבו ישראל חדלה להיות "דוד" והופכת ל"גוליית".

אלא שפרשת הניו יורק טיימס מצביעה כעת על שלב נוסף וקיצוני בהרבה. "גוליית" כבר איננו רק כוח מדכא או אגרסיבי. באמצעות מסגור עקבי, דמוניזציה והלבנת נרטיבים קיצוניים, חלקים נרחבים מן התקשורת הבינלאומית הופכים אותו כעת למפלצת מוסרית, כזו שהציבור כבר מוכן להאמין עליה כמעט לכל דבר, גם לעלילות שנשמעות כאילו נלקחו היישר ממנגנון התעמולה הנאצי.

"השקר הגדול"

השאלה הגדולה היא כיצד הופכות עלילות מופרכות כאלה לסבירות בעיני חלקים כה גדולים מן הציבור המערבי.

במאמר "מהשקר של היטלר לשיח הבינלאומי כיום: איך הופכים קורבן לתוקפן" על מלחמת התעמולה נגד ישראל, מתאר ד"ר יואל פישמן כיצד מנגנון היפוך התפקידים שעליו מדבר אברהם מקצין והופך למערכת שלמה של ייצור מציאות. "גוליית" חדל להיות שחקן פוליטי והופך להתגלמות הרוע המוחלט.

פישמן מתאר תעמולה שאינה מסתפקת עוד בהטיה, בהגזמה או אפילו בדמוניזציה רגילה, אלא מיועדת להחליף את עצם המציאות באמצעות עולם מוסרי חלופי, שבו ישראל מזוהה מראש עם רצח עם, נאציזם, סדיזם ופשעי מלחמה, ולכן כל האשמה נגדה נשמעת אפשרית.

מאות יהודים הפגינו מול  משרדי הניו-יורק טיימס

בלב התופעה, טוען פישמן, עומדת שיטת תעמולה ישנה שבה השתמשו הנאצים, ואם כי לא הם היו אלו שהמציאו אותה, הרי שהם שכללו אותה והפכו אותה לכלי טוטליטרי. היטלר עצמו, בספרו "מיין קאמפף", ייחס לבריטים את ההשראה לשיטה בעקבות תעמולת הזוועות של מלחמת העולם הראשונה, אך אימץ ממנה את העיקרון המרכזי: עדיף לשקר שקרים גדולים מאשר קטנים. "כל פרסום, בין אם בעסקים ובין אם בפוליטיקה, משיג הצלחה באמצעות המשכיות ואחידות מתמשכת ביישומו", הוא כתב בספר.

זהו גם הרובד האפל ביותר בהיפוך המוסרי הנוכחי. לא די בכך שישראל מוצגת כתוקפן, היא מוצגת כגלגולו של הרוע הנאצי עצמו. בכך נוצר היפוך היסטורי כמעט מושלם – הפשע שבוצע נגד היהודים הופך לכלי רטורי נגד מדינת היהודים.

 נקודה מרכזית שהדגיש פישמן במאמרו היא שהיטלר לא ראה בשקר הגדול מעידה מוסרית, אלא טכניקה מתוחכמת של שליטה בתודעה. הוא הבין שהציבור מתקשה להאמין שמישהו יעז לשקר בקנה מידה כה עצום. שקרים קטנים מוכרים לכל אדם מחייו היומיומיים. שקר מפלצתי, לעומת זאת, יוצר דיסוננס. דווקא החוצפה שלו מעניקה לו כוח. הציבור עשוי לדחות אותו בתחילה כמופרך, אחר כך להתרגל אליו, ולבסוף לקבל אותו כחלק מן המציאות.

לכן, מרכיב מרכזי בשיטה הוא התמדה. פישמן מצטט את הרולד ניקולסון, דיפלומט בריטי לשעבר ששירת בגרמניה, שהסביר כי היטלר העדיף להיצמד לטיעון גם כאשר יודעים שאינו נכון, ולא לפתוח דיון שעלול לערער אותו. זו אינה רק הפצת שקר. זו משמעת תעמולתית – לא לתקן, לא לסגת, לא להיכנס לבירור עובדתי, אלא לחזור שוב ושוב על אותה טענה עד שהיא מקבלת מעמד של אמת פוליטית.

הנאצים השתמשו בעיקרון הזה לא רק כדי לשקר ביחס ליריביהם, אלא כדי להפוך את מערכת היחסים המוסרית כולה. היהודים, שהיו מיעוט חסר כוח מול מדינה טוטליטרית, הוצגו כאויב כל-יכול, כמקור הסכנה, כמחוללי ההרס. התוקפן בנה לעצמו דימוי של קורבן, והקורבן הוצג כתוקפן מסוכן שיש לנטרלו. זו אינה רק דמוניזציה. זו הכנה תודעתית לשלילת זכויות, לרדיפה, ובהמשך גם להשמדה.

כדי להסביר כיצד מערכת כזו מצליחה לשרוד גם כשהשקרים עצמם קורסים, פישמן משתמש בניתוח של חנה ארנדט על תעמולה טוטליטרית. לפי ארנדט, תעמולה טוטליטרית אינה מסתפקת בשקרים נקודתיים. היא בונה עולם בדיוני שלם, בעל היגיון פנימי משלו, המתחרה בעולם האמיתי.

כוחו של העולם הבדיוני הזה נובע מהעקביות שלו. השקר הגדול לא מופיע כאירוע בודד, אלא כמערכת שלמה, שבה כל עלילה מקבלת תמיכה מהעלילות שקדמו לה, וגם כשעלילה אחת קורסת, המבנה הכולל שורד, משום שהוא מספק לקהל סיפור שלם, מאורגן ומוסרית ברור יותר מן המציאות עצמה. יתירה מכך, עלילה אחת מפנה מקום לבאה אחריה: רצח עם, אפרטהייד, הרעבה מכוונת, נאציזם, טבח ילדים. כל ההאשמות מצטרפות לאותה מערכת שבה ישראל כבר מוגדרת מראש כמקור הרוע.

מה-7 באוקטובר לעלילת הכלבים

מי שעקב אחר דפוסי הסיקור של עיתונות העלית מאז 7 באוקטובר יתקשה לראות בפרסום החדש אירוע חריג. כבר בימים הראשונים שלאחר הטבח, כלי תקשורת מרכזיים בעולם החלו להדהד טענות לא מאומתות של חמאס, לאמץ מסגור מטעה, ולטשטש באופן עקבי את זהות מבצעי הזוועות ואת ההקשר שבו התרחשו.

הדוגמה הבולטת ביותר הייתה פרשת הפיצוץ בבית החולים אל־אהלי בעזה. כפי שהראיתי בניתוח שערכתי מספר ימים לאחר האירוע, הניו יורק טיימס מיהר להדהד את טענת חמאס שלפיה "תקיפה ישראלית" הרגה מאות בבית החולים, והציב אותה בכותרת הראשית של הגיליון המקוון. רק לאחר שהנזק כבר נעשה, ולאחר שהעיתון ספג ביקורת חריפה, החלה הכותרת "להתפתח" – מ"תקיפה ישראלית" ל"תקיפה", ובהמשך ל"פיצוץ". אלא שגם אז העיתון לא נטל אחריות אמיתית. כמעט שבוע חלף עד שהניו יורק טיימס פרסם "הערת מערכת" רפה, שבה הודה כי עורכיו "היו צריכים להיות זהירים יותר". לא התנצלות או חשבון נפש, לא הכרה בכך שהעיתון העניק לגיטימציה בינלאומית לעלילת דם בזמן אמת.

המשמעות הייתה חמורה הרבה יותר מתיקון כותרת. הניו יורק טיימס לא רק טעה בעובדות. הוא איפשר לחמאס לקבוע את המסגור הראשוני של האירוע, ואז ניסה לצאת ממנו בהדרגה, בזהירות, בלי לפרק את ההנחה המוסרית שכבר הוטמעה אצל הקוראים: ישראל אשמה עד שיוכח אחרת.

דפוס דומה הופיע גם בשינוי השפה ביחס למחבלי חמאס. הניו יורק טיימס שינה, בכתבה על הטבח שכותרתה "חמאס מותיר שובל של טרור בישראל", את המסגור של הטרוריסטים המפלצתיים של החמאס שביצעו את הזוועות הנתעבות - מ"מחבלים" בכתבה המקורית - ל"חמושים". רק כאשר ספגו סופת ביקורת, הם ערכו שוב את הטקסט - בחזרה ל"מחבלים". זה היה חלק מאותו מנגנון: טשטוש זהות התוקפן, ריכוך מעשיו, והעברת מרכז הכובד מן הזוועה שבוצעה בישראל אל שאלת תגובתה של ישראל.

לאורך החודשים שלאחר הטבח, הדפוס הזה הלך והעמיק. ככל שהצטברו עדויות על מעשי הטבח, ההתעללות והאונס שביצע חמאס, כך גבר במקביל המאמץ לייצר "סימטריה" מוסרית. הזוועות עצמן לא הוכחשו תמיד באופן ישיר, אך הן טושטשו, הוקטנו, הוקפו בספקות, או הוצגו בתוך מסגרת רחבה יותר של "אלימות משני הצדדים".

באופן אבסורדי, ככל שהזוועות של חמאס הלכו והתבררו, כך הן הפסיקו לעמוד במרכז הסיפור. את מקומן תפס הנרטיב שלפיו ישראל "מגזימה", "מנפחת" או "מנצלת" את הזוועות לצורכי תעמולה. וככל שהנרטיב הזה הלך והתחזק, כך הלכה ונבנתה סימטריה מוסרית חדשה, שבה ישראל עצמה מוצגת כמי שפועלת באותה ברבריות שיוחסה לחמאס.

וככל שישראל מוסגרה ככוח קולוניאליסטי, "ג'נוסיידי" ונטול גבולות מוסריים, כך גבר השימוש בעלילות שבעבר היו נתפסות כמופרכות לחלוטין. עלילת הכלבים היא המשך ישיר של התהליך הזה. היא נשענת על תהליך ממושך של דמוניזציה, שבמסגרתו ישראל כבר איננה מוצגת רק כמדינה שנלחמת באופן אכזרי, אלא כישות המסוגלת לכל מעשה ברברי שעולה על הדעת.

למה דווקא עלילות מיניות?

המעבר לדמוניזציה מינית איננו מקרי. לאורך ההיסטוריה, האשמות באונס, השחתה מינית וסדיזם שימשו באינספור מקרים כאחד מכלי הדה-הומניזציה החזקים ביותר נגד קבוצות מיעוטים ואויבים פוליטיים. עלילות כאלה אינן מיועדות רק לזעזע. הן נועדו לעורר גועל, פחד ותחושת איום קיומי. ככל שהאשמה קיצונית, מפלצתית וסדיסטית יותר, כך היא מעצבת עמוק יותר את גבולות הדמיון המוסרי של הציבור.

זו גם הסיבה שעלילות מיניות מופיעות בדרך כלל בשלבים קיצוניים במיוחד של תעמולה פוליטית. ברגע שהיריב מוצג כמי שמסוגל לבצע מעשים "בהמיים", הדיון כבר איננו פוליטי. הוא הופך את מושא ההאשמה למשהו שנמצא מחוץ לגבולות האנושי.

גם השימוש בכלבים איננו פרט מקרי. לאורך ההיסטוריה, תעמולת זוועות השתמשה שוב ושוב בדימויים של חייתיות, זיהום והשפלה מינית כדי לשלול ממושא התעמולה אנושיות בסיסית. הכלב אינו מופיע כאן רק כאמצעי אלימות, אלא כסמל לברוטליות חסרת רסן, לאובדן צלם אנוש, ולמעבר מן האנושי אל החייתי.

העיתוי של פרשת הניו יורק טיימס מעניק לעלילה משמעות רחבה עוד יותר. כאמור, מאמר הדעה של ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" (שפורסם תחת הכותרת "השתיקה שפוגשת את אונס הפלסטינים") עלה לאתר העיתון יום לפני פרסומו של דוח ישראלי רשמי על פשעי ה-7 באוקטובר. זו אינה "עוד" האשמה קיצונית נגד ישראל. זו עלילה שהופכת את עצם הזוועה המינית לשדה של היפוך מוסרי.

ההיפוך הזה הוא חלק מאותו מנגנון שעליו כותבים גם אברהם וגם פישמן – הקורבן הופך לתוקפן, והתוקפן לקורבן. אבל הוא מסמן שלב נוסף בהקצנת הדמוניזציה, משום שהוא לא רק מאשים את ישראל באלימות או בפשעי מלחמה, אלא מייחסת לה סדיזם "מפלצתי", כמעט תת-אנושי – בדיוק מאותו סוג שבו השתמשה לאורך ההיסטוריה תעמולת זוועות כדי להוציא קבוצות מסוימות אל מחוץ לגבולות האנושי.

מהיפוך המציאות לייצור מציאות חלופית

פרשת הניו יורק טיימס איננה רק עוד עלילה שקרית. היא חושפת את עומק הקריסה של עיתונות העלית, שכבר איננה מסתפקת בדיווח על המציאות אלא משתתפת בייצור גרסה חלופית שלה.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. גם בתקופת השואה מילא הניו יורק טיימס תפקיד בעייתי ביותר בטשטוש ממדי האסון היהודי. תחת הנהגתו של ארתור הייז סולצברגר, העיתון קבר שוב ושוב ידיעות על השמדת היהודים בעמודים פנימיים, נמנע מלהציג את היהודים כיעד המרכזי של מכונת ההשמדה הנאצית, והעדיף מסגור אוניברסלי ומרוכך של הזוועה.

האירוניה ההיסטורית כיום כמעט בלתי נתפסת. אותו עיתון שכשל בזיהוי ובהצגת ממדי האנטישמיות הנאצית, מעניק כעת לגיטימציה לנרטיבים המשתמשים שוב במנגנונים המזוהים עם תעמולת זוועות טוטליטרית – דמוניזציה, היפוך מוסרי, ושלילת עצם הלגיטימיות של היהודי להגן על עצמו.

ואולי זה הדבר המצמרר ביותר בפרשת הכלבים. לא עצם קיומה של העלילה, אלא העובדה שהיא מופיעה בתוך מוסד תקשורת שנתפס במשך עשרות שנים כאחד ממנגנוני הסמכות המרכזיים של העולם הליברלי-מערבי.