חופש המידע: יש חוק, אבל מי יאכוף אותו?

"המידע שייך לציבור, ואילו הרשות הציבורית מחזיקה בו בנאמנות", כתב סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט ארנון דראל, בפסק דין שניתן ב-9 ביולי.

העיקרון הזה אמור להיות מובן מאליו במדינה דמוקרטית. אלא שהמקרה שהוביל לפסק הדין ממחיש עד כמה רחוקה הדרך בין זכות הציבור לקבל מידע, כפי שהיא מעוגנת בחוק חופש המידע, לבין היכולת לממש אותה בפועל.

כדי לקבל ממשרד הבריאות ארבעה מספרים וטבלה אחת, נאלץ דוד שולדמן להגיש שתי בקשות חופש מידע, לצמצם את המידע שביקש, לפנות ליחידה הממשלתית לחופש המידע, להשיג חוות דעת מקצועית, ולבסוף לעתור לבית המשפט. יותר משנתיים לאחר הגשת הבקשה הראשונה, וגם לאחר שבית המשפט קיבל את טענתו העקרונית, המידע עדיין לא נמסר.

שולדמן הוא כלכלן ומנתח מערכות, הפועל לחשיפת מידע ציבורי, בעיקר בתחום הבריאות. בשנים האחרונות הוא הגיש למשרד הבריאות, במסגרת העמותה לחשיפת מידע ציבורי, שורה ארוכה של בקשות חופש מידע, בניסיון להשיג נתונים ומידע חשובים שהמשרד סירב בעקביות לחשוף. במהלך עבודתו האינטנסיבית, הוא רכש מומחיות בניסוח הבקשות, בביסוסן ובמעקב אחר התשובות שמוסר המשרד. לא אחת הוא ממשיך ללוות את הבקשה במשך חודשים ואף שנים, משווה בין תשובות שנמסרו בשלבים שונים, ופונה לבית המשפט כאשר המשרד אינו משיב או דוחה את הבקשה.

במרכז העתירה הנוכחית עמדה טענת משרד הבריאות כי שליפת הנתונים שביקש שולדמן מחייבת "עבודת עיבוד מורכבת", שהמשרד אינו מחויב לבצע. לטענה הזאת יש משמעות החורגת מן הנתונים המסוימים שהתבקשו. כמעט כל מידע השמור כיום במאגר ממוחשב דורש פעולה כלשהי כדי לאתרו ולשלוף אותו. אם די בפעולה הזאת כדי לקבוע שהמידע אינו מצוי בידי הרשות, אפשר לדחות בדרך זו חלק ניכר מבקשות חופש המידע.

הטענה הזו, אומר שולדמן, הפכה כבר לפרקטיקה קבועה של משרד הבריאות לדחיית בקשות חופש מידע. אבל היא רק אחד מהנימוקים שבהם השתמש המשרד לאורך השנים בתשובות לבקשות חופש המידע שהגיש. פעם נטען שהמידע אינו קיים. פעם שהוא קיים, אך אינו זמין בתצורה שהתבקשה. במקרים אחרים נטען כי הוא ישן וקשה לאיתור, כי מסירתו עלולה לפגוע בפרטיות או כי הפקתו מחייבת עיבוד. לעתים נמסר תקציר במקום פרוטוקול, גרף במקום טבלה או מענה חלקי שאינו מאפשר לדעת את הנתון שהתבקש.

גם פנייה ליחידה הממשלתית לחופש המידע לא עוזרת ברוב המקרים. היחידה יכולה לקבל את התלונה, להורות למשרד לתקן את הליקוי ואף להכריז עליו כרשות מפרת חוק. אבל אם המשרד אינו מקיים את ההוראה, אין בידי היחידה סנקציה שבאמצעותה היא יכולה לאכוף אותה. כדי להמשיך להיאבק על המידע, המבקש נדרש לעתור לבית המשפט.

"המידע אינו זמין"

העמותה הקהילתית גבעת מרדכי הגישה את בקשת חופש המידע הראשונה ביוני 2024. בתשובה, שנמסרה בינואר 2025, דחה משרד הבריאות חלק מן הסעיפים בטענה שהמידע המבוקש דורש "עיבוד ובדיקה פרטנית", ולכן אינו מצוי בידיו. "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש", נכתב במענה.

בעקבות התשובה צמצם שולדמן כאמור את הבקשה, ובפברואר 2025 הגישה העמותה בקשה חדשה וממוקדת יותר. בין היתר, התבקש המשרד למסור כמה מן החולים שאובחנו עם מנינגיטיס בשנים 2022-2023 קיבלו קודם לכן חיסון נגד קורונה וכמה קיבלו חיסון פוליו מסוג OPV (החיסון הפומי, החי-מוחלש); כמה פעוטות בני 0-4 אובחנו עם צהבת B בשנים 2023-2024, וכמה מהם היו מחוסנים נגד המחלה בעת האבחון; וכן את טבלת הדיווחים על תופעות לוואי לחיסון נגד צהבת B בשנים 2012-2024, ללא שמות ומספרי זהות.

במאי 2025 השיב משרד הבריאות כי שלושת פריטי המידע האלה "אינם זמינים" ודורשים עיבוד, ולכן אין אפשרות למוסרם בהתאם לסעיף 7(ה) לחוק חופש המידע. הסעיף קובע כי המידע יועמד לרשות המבקש כפי שהוא מצוי בידי הרשות, וכי הרשות אינה חייבת לעבד אותו לצרכיו. המחלוקת הייתה אם ניתן להשתמש בחלקו השני של הסעיף כדי לדחות בקשת מידע, בטענה שהפקת התשובה כרוכה בעבודה.

שולדמן פנה ליחידה הממשלתית לחופש המידע. היחידה קבעה כי משרד הבריאות חרג מן המועדים הקבועים בחוק, וכי סעיף 7(ה) אינו יכול לשמש לבדו עילה לדחיית הבקשה. היא הודיעה כי תנחה את המשרד להימנע בעתיד משימוש כזה בסעיף, והציעה לשולדמן לבקש את המידע הגולמי כפי שהוא מוחזק במשרד.

בספטמבר 2025 פנה שולדמן שוב למשרד הבריאות. הוא חזר על בקשתו והוסיף כי אם המשרד אינו מוכן להפיק את הנתונים, הוא מבקש לקבל את החומר הגולמי כדי לחלץ אותם בעצמו. כשהמשרד התעלם מהפנייה, שולדמן והעמותה הגישו בדצמבר עתירה לבית המשפט.

רק באפריל 2026, לאחר הגשת העתירה, טרח משרד הבריאות להשיב לו. המשרד חזר על הטענה כי מסירת הנתונים מחייבת "עבודת עיבוד מורכבת", ופירט שורה של פעולות: איסוף דרישות, אפיון השאלה, כתיבת קוד SQL, הצלבת מידע ממערכות שונות, טיוב הנתונים, ניתוחם והתממתם. עוד טען המשרד כי מסירת החומר הגולמי תחייב עבודה לצורך הגנה על פרטיות, וכי הדיווחים מהשנים 2012-2017 ישנים וקשים לאיתור.

במקום טבלת הדיווחים שהתבקשה מסר המשרד גרף שהציג את ההתפלגות היחסית של סוגי תופעות הלוואי בשנים 2018-2024. הגרף לא כלל את מספר הדיווחים הכולל, ולכן לא ניתן היה ללמוד ממנו אפילו מה היה מספר הדיווחים הכולל.

הזמן הדרוש להפקת המידע "לא עולה על שעה"

כדי לבחון את הטענה על הצורך ב"עבודת עיבוד מורכבת" פנה שולדמן לד״ר שי זקוב. זקוב הוא בעל דוקטורט במדעי המחשב, עוסק במדעי הנתונים מאז 2014, ומשנת 2019 עובד גם בתחום המחקר והפיתוח של תרופות. הוא משמש כיועץ חיצוני לחברות תרופות בתחומים של מדעי הנתונים, למידת מכונה, בינה מלאכותית וביואינפורמטיקה. במסגרת עבודתו הוא עוסק באופן שוטף בשליפת מידע מבסיסי נתונים.

בחוות הדעת שהגיש לבית המשפט בחן זקוב בנפרד כל אחד משלושת פריטי המידע, והתייחס להסברים שנתן משרד הבריאות לגבי העבודה הנדרשת כדי להפיקם.

ביחס לחולי המנינגיטיס טען המשרד כי תחילה יש להגדיר מיהו "מחוסן", וכי הגדרה זו מחייבת לוגיקה מורכבת המתחשבת במספר המנות שקיבל המטופל ובגילו.  זקוב הסביר כי ההגדרה הזאת רלוונטית כאשר בוחנים את יעילותו של חיסון, כלומר אם אדם קיבל את מספר המנות הנדרש כדי להיחשב מוגן. ואולם, בקשתו של שולדמן נגעה לבטיחות: הוא ביקש לבדוק אם קיים מתאם בין קבלת חיסון נגד קורונה או פוליו לבין אבחון במנינגיטיס. לשם כך ביקש לדעת כמה מן החולים קיבלו לפחות מנת חיסון אחת לפני שאובחנו. כדי להשיב על השאלה, כתב זקוב, יש לבדוק אם תאריך החיסון הראשון קדם לתאריך האבחון, פעולת שליפה בסיסית שלדבריו אפשר לבצע בתוך דקות.

ביחס לשאלה הנוגעת לפעוטות שאובחנו עם צהבת B, הסביר זקוב, הסוגיה של מספר המנות עשויה להיות רלוונטית, שכן שולדמן ביקש לדעת כמה מהפעוטות שאובחנו במחלה חוסנו נגדה. אלא שמספר המקרים קטן מאוד. על פי המידע שמסר משרד הבריאות בבקשה הקודמת, בשנים 2023-2024 אובחנו לכל היותר שמונה פעוטות. בנסיבות אלה, כתב זקוב, אפשר לעבור על המקרים באופן פרטני ולמסור הן כמה מהם קיבלו לפחות מנת חיסון אחת, והן כמה קיבלו את מספר המנות המומלץ לגילם. להערכתו, בדיקה כזו תימשך דקות אחדות ולא יותר משעה.

הפריט השלישי היה טבלת הדיווחים על תופעות לוואי לחיסון נגד צהבת B. חוות הדעת מטעם משרד הבריאות כלל לא התייחסה לפריט הזה, אף שהטבלה לא נמסרה. בהנחה שהדיווחים שמורים בבסיס נתונים, כתב זקוב, שליפת הטבלה והשמטת השמות ומספרי הזהות הן פעולות פשוטות שאפשר לבצע בתוך דקות. הגרף שמסר המשרד אינו עונה על הבקשה, שכן הוא מציג את היחס בין סוגי תופעות הלוואי, אך לא את מספר הדיווחים שהתקבלו.

בסיכום חוות הדעת שלו כתב זקוב כי שלושת הסעיפים אינם מחייבים עיבוד מעבר לפעולות שליפה בסיסיות, וכי הזמן הכולל הדרוש להשגת המידע הוא "כמספר דקות ולא עולה על שעה".

לעומת חוות הדעת המנומקת הזו, המלווה בהצהרה כי היא ניתנת במקום עדות בבית המשפט וכי דינה כדין עדות בשבועה, משרד הבריאות הגיש לבית המשפט מסמך אנונימי בשם "הגורמים המקצועיים". לא צוין מי חיבר אותו, מהי הכשרתו המקצועית, או מי עומד מאחורי ההערכות שהוצגו בו.

"קביעה זו כאמור בטעות יסודה"

אף שהפרשנות לסעיף 7(ה) שעליה ביסס משרד הבריאות את תשובותיו, הן לעתירה הנוכחית והן לבקשות חופש מידע נוספות בשנים האחרונות, זכתה לגיבוי המשנה ליועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות, בית המשפט דחה אותה. סעיף זה, קבע השופט דראל, אינו אחד הסייגים המאפשרים לרשות לסרב למסור מידע. הוא עוסק אך ורק באופן שבו יימסר המידע, וקובע שהרשות אינה חייבת להכין עבור המבקש עיבוד שאינו מצוי בידיה.

השופט לא הכריע אם הבקשה המקורית של שולדמן אכן חייבה את משרד הבריאות לבצע עיבוד כזה. אך גם אם נניח שכן, כתב, הרי שבהמשך ביקש שולדמן לקבל את המידע הגולמי ולעבד אותו בעצמו. משרד הבריאות סירב למסור גם אותו, בטענה שעצם שליפתו מחייבת הצלבה של נתונים ולכן נחשבת לעיבוד. על הטענה הזאת כתב השופט: "קביעה זו כאמור בטעות יסודה".

"המשיב אינו רשאי לנמק את סירובו למסור מידע שכבר מצוי ברשותו מעצם העובדה שנדרשות פעולות אקטיביות מסוימות לשם איתורו, שליפתו ומסירתו", קבע. עצם הצורך להריץ שאילתה, לאתר נתונים או להסיר מהם פרטים מזהים אינו הופך אותם למידע שאינו מצוי בידי הרשות.

מתוך פסק הדין: עצם הצורך לבצע פעולות לאיתור המידע ולשליפתו אינו מאפשר לרשות לטעון כי המידע אינו מצוי בידיה.

משרד הבריאות עדיין רשאי לסרב למסור את המידע אם מתקיים אחד הסייגים הקבועים בסעיפים 8 ו-9 לחוק. הוא יכול לטעון, למשל, שמסירתו תחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה או תפגע בפרטיות. אלא שטענה כזו צריכה להיות מבוססת. על הרשות להראות מהו היקף העבודה הנדרש וכיצד הוא יכביד בפועל על פעילותה, ולבדוק אם אפשר למסור לפחות חלק מן המידע או להסיר ממנו פרטים מוגנים.

משרד הבריאות לא הציג תשתית כזאת. הטענה כי מסירת המידע דורשת עבודה רבה ושעות עבודה רבות הייתה כללית, ולא הוסבר כיצד העבודה הנדרשת תשבש את פעילות המשרד. גם הטענה לפגיעה בפרטיות לא פורטה כנדרש, והמשרד לא הראה שבחן אפשרות למסור מידע חלקי או מותמם.

השופט התייחס גם למסמך שהגיש משרד הבריאות בשם "הגורמים המקצועיים". מאחר שזהות מחברו לא נמסרה, קבע, אי אפשר לאמת אותו והוא אינו יכול לשמש ראיה התומכת בעמדת המשרד.

בית המשפט הורה למשרד הבריאות לקבל בתוך 60 יום החלטה חדשה בנוגע לכל הסעיפים שטרם נענו. אם יחליט שלא למסור את המידע, או למסור רק חלק ממנו, יהיה עליו לציין על איזה מן הסייגים בחוק הוא מסתמך, לבסס את החלטתו ולהסביר כיצד שקל את חשיבות המידע ואת האפשרות למסור אותו באופן חלקי. בהחלטה החדשה יידרש המשרד להתייחס גם לחוות דעתו של זקוב.

השופט חייב את משרד הבריאות לשלם לעותרים הוצאות בסך 10,000 שקל ולהשיב להם את האגרה. הוא ציין כי המשרד לא עמד במועדים הקבועים בחוק: התשובה לבקשה הראשונה נמסרה לאחר שחלף המועד המרבי, ההארכה לבקשה המצומצמת נשלחה באיחור, ומענה משלים, שגם הוא לא כלל את כל המידע שהתבקש, נמסר יותר משנה לאחר הגשתה ורק לאחר העתירה.

שולדמן עדיין מחכה לנתונים. כאשר משרד הבריאות ישיב מחדש לבקשה, הוא לא יוכל לחזור על הטענה שעצם הצורך לשלוף אותם פוטר אותו ממסירתם. אם יבקש לסרב, יהיה עליו להצביע על סייג שהחוק מכיר בו ולהוכיח שהוא אכן מתקיים.

"התשובה היא שאין קלטות"

באפריל 2024, בדיון בעתירה אחרת שהגיש שולדמן, ביקש בא כוחו של משרד הבריאות להבהיר לבית המשפט מה העלה הבירור שערך המשרד בנוגע להקלטות של דיוני ועדת הפוליו. "רציתי להעיר לגבי הקלטות, עשינו בירור היום והתשובה היא שאין קלטות", אמר.

משרד הבריאות חזר על הטענה גם בתשובה רשמית לבקשת חופש מידע שהגיש שולדמן. בתשובה נכתב כי דיוני הוועדה אינם מחויבים בהקלטה ולכן לא הוקלטו, וכי הבקשה נדחית משום שההקלטות אינן מצויות בידי המשרד.

אלא שהדיונים הוקלטו. ההקלטות הועברו לשולדמן ולמגזין זמן אמת על ידי מקור חסוי במשרד הבריאות, וכתבה שבמסגרתה הוצגו קטעים מתוכה אף פורסמה במגזין זמן אמת ב-28 באפריל 2026. יתר על כן, בתגובה לשאלת המגזין אישרה גם דוברת המשרד: "אכן, דיוני הוועדה הוקלטו". המשרד מסר אפוא לשולדמן ולבית המשפט מידע שאינו נכון, ועל יסודו דחה את בקשת חופש המידע.

ההקלטות גם הראו מדוע אין מדובר בהבדל טכני בין פרוטוקול לבין חומר המקור. באחת מהן נשמע מזכיר ועדת הפוליו, פרופ' לסטר שולמן, מבקש שמישהו אחר יקבל על עצמו חלק מתהליך אישור החיסון החדש, "כדי שלא אהיה בניגוד עניינים", ומסביר כי הוא עובד עם קרן ביל ומלינדה גייטס ועם ארגון הבריאות העולמי על החיסון עצמו. הדברים לא הופיעו בפרוטוקול הרשמי שנמסר בעקבות הליך חופש המידע. ללא ההקלטות, הציבור היה נותר עם פרוטוקול שהשמיט אותם.

במקרה אחר ביקש שולדמן לקבל את הפרוטוקולים של מועצת הבריאות לשנים 2021-2024. בתשובתו ריכז משרד הבריאות כמעט את כל 'ארגז הנימוקים': חשיפת הדברים עלולה ליצור "אפקט מצנן" ולפגוע ביכולתם של חברי המועצה להתבטא בחופשיות; הפרוטוקולים אינם שמורים במערכת הממוחשבת של המשרד, אלא בקלסרים פיזיים שהועברו לארכיון; כדי לאתרם יהיה צורך להזמין את הקלסרים ולעבור מסמך אחר מסמך; וגם לאחר החיפוש, "ייתכן כי לא יאותרו פרוטוקולים מלאים" של הישיבות.

ארגז הנימוקים של משרד הבריאות בתשובה לבקשה לקבל את פרוטוקולי מועצת הבריאות לשנים 2021–2024. ההדגשות אינן במקור.

ואם הפרוטוקולים בכל זאת יימצאו, הוסיף המשרד, יהיה עליו לפנות אל המשתתפים הרבים בישיבות כאל צדדים שלישיים ולבקש את אישורם למסירת הדברים שאמרו. מדובר בנציגי משרדי ממשלה, קופות חולים, המוסד לביטוח לאומי, משרד האוצר, משרד המשפטים, ההסתדרות הרפואית וגופים נוספים. גם הפנייה אליהם, טען המשרד, תחייב הקצאת משאבים ניכרת ועלולה לפגוע בפעילותה השוטפת של המועצה.

116  הכרזות על הפרת חוק בשלוש שנים

הנתונים שמפרסמת היחידה הממשלתית לחופש המידע מלמדים כי המקרים שבהם נתקל שולדמן אינם חריגים בהתנהלות משרד הבריאות. לפי הדוח לשנת 2025 שפרסמה היחידה השבוע, במהלך השנה הוכרז משרד הבריאות 45 פעמים כרשות שהפרה את חוק חופש המידע. בסך הכל, בשלוש השנים האחרונות הוכרז המשרד כרשות מפרה 116 פעמים. גם במספר העתירות הוא מככב בצמרת: 49 עתירות חופש מידע הוגשו נגדו לבית המשפט ב-2025, אחרי 50 עתירות ב-2024.

הכרזה על רשות מפרת חוק ניתנת רק לאחר שהיחידה מוצאת כי התלונה נגדה מוצדקת, דורשת ממנה לתקן את הליקוי, והרשות אינה עושה זאת במועד. המספרים האלה משקפים אפוא מקרים שבהם משרד הבריאות לא תיקן את ההפרה גם לאחר התערבות היחידה.

הדוח לשנת 2024 מפרט גם את הנימוקים שבהם השתמש משרד הבריאות לדחיית בקשות: ב-47% מן הדחיות טען המשרד כי לא ניתן לאתר את המידע, ובכמעט 30% כי המידע אינו מצוי בידיו. באותה שנה לא פרסם המשרד אפילו דוח רבעוני אחד על התקשרויותיו הכספיות, אף שמשרדי הממשלה מחויבים לפרסם דוחות כאלה מדי רבעון.

על רקע הנתונים האלה כתב ראש היחידה, עו״ד שלומי בילבסקי: "לא ניתן לקבל מציאות שבה הציבור נאלץ לעתור לבית המשפט 507 פעמים בשל התעלמות הרשויות הציבוריות מבקשות למידע. כך גם לא ניתן להשלים עם כך שבשנת 2024 משרד הבריאות הוכרז על ידי היחידה הממשלתית לחופש המידע 52 פעמים כרשות שמפרה את חוק חופש המידע וכי לא דיווח ולו פעם אחת בשנה זו על הוצאותיו הכספיות בהתאם לנוהל ההתקשרויות של היחידה״.

הבעיה היא שהכרזה על משרד ממשלתי כרשות מפרת חוק אינה גוררת סנקציה שתחייב אותו למסור את המידע. היחידה מוסמכת לברר תלונות ולהורות על תיקון ליקויים, אך אין בידיה אמצעי אכיפה כאשר המשרד אינו מקיים את הוראותיה. אזרח שמבקש להמשיך להיאבק על המידע נאלץ לפנות לבית המשפט.

בדיקה שערכה התנועה לחופש המידע מצאה שמתחילת 2022 ועד אוקטובר 2025 הוגשו נגד משרד הבריאות 135 עתירות מנהליות רק משום שלא השיב לבקשות חופש מידע. בתי המשפט חייבו אותו לשלם למבקשים הוצאות בסכום מצטבר של כ-550 אלף שקל. בכל אחד מהמקרים שנבדקו הורה בית המשפט למשרד למסור את המידע, ופסק הוצאות שנעו בין 3,000 ל-8,000 שקל.

אלא שההוצאות האלה אינן מוטלות על מי שהתעלם מן הבקשה או הפר את החוק. הן משולמות מתקציב המשרד, כלומר מכספי הציבור. המבקש נדרש להשקיע זמן וכסף בעתירה, ואילו מי שאחראי לאי מסירת המידע אינו נושא במחיר אישי. עו״ד אור סדן, היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע, כינה את המצב הזה "הפרה יעילה": לרשות עשוי להשתלם שלא להשיב, להמתין לעתירה, ואם תחויב בהוצאות, להעביר גם את החשבון הזה לציבור.

פסק הדין שהשיג שולדמן הוא חשוב, משום שהוא מציב גבול לפרשנות שאפשרה לרשות לטעון כי מידע המצוי במאגריה אינו מצוי בידיה רק מפני שנדרשת פעולה כדי לשלוף אותו. הוא משמעותי במיוחד לאור העובדה שהמשנה ליועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות גיבו את הפרשנות הזו של משרד הבריאות. אילו התקבלה פרשנות זו, אפשר היה לדחות באמצעותה חלק ניכר מבקשות חופש המידע הנוגעות למאגרי מידע ממשלתיים.

"מאבק זה מצטרף להליכים נוספים שאותם ניהלנו וחלקם עדיין מתנהלים, לחשיפת מידע חשוב שמוסתר מהציבור בנושאי נחיצות, יעילות ובטיחות חיסונים מסוימים", אומר שולדמן. "חוסר במידע למעשה מנטרל את יכולתו של הציבור לקבל החלטות מושכלות מתוך הסכמה מדעת, שהיא זכות בסיסית המעוגנת בקוד נירנברג ובחוק זכויות החולה, ומעבירה את האחריות והזכות לנהל את החלטות הבריאות שלנו לידי משרד הבריאות".

אבל פסק הדין אינו פותר את הבעיה הרחבה. הוא אינו מעניק ליחידה הממשלתית לחופש המידע סמכות לחייב משרד ממשלתי לקיים את הוראותיה, ואינו מטיל מחיר אמיתי על מי שמתעלמים מבקשות, חורגים שוב ושוב מלוחות הזמנים או מוסרים תשובות חלקיות. כל עוד אין ליחידה סמכויות אכיפה, אזרח שרשות ממשלתית מסרבת למסור לו מידע נותר עם אותה ברירה – לוותר, או לפנות לבית המשפט.

בתוך 60 יום יצטרך משרד הבריאות לקבל החלטה חדשה ולהתייחס גם לחוות דעתו של זקוב. בינתיים, גם לאחר שניצח בעתירה, שולדמן עדיין ממתין למידע שביקש ביוני 2024.